ארנולד שנברג
ארנולד שנברג (בגרמנית: Arnold Schönberg; 13 בספטמבר 1874 - 13 ביולי 1951) היה מלחין ותאורטיקן מוזיקה אוסטרי-יהודי.
שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, הנהוגה מימיו של באך, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כאופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), ו"ליל הוד" של המלחין עצמו.
ביוגרפיה
חייו ומשפחתו
שנברג נולד בווינה בשנת 1874 כבנם של פאולינה, מורה לפסנתר ושל שמואל, בעל חנות נעליים. בראשית דרכו ניגן בצ'לו ובויולה, הוא למד כמעט הכל לבד, בקריאה מאנציקלופדיות, בבחרותו היה המלחין הידוע אלכסנדר זמלינסקי מורהו, ולימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר.
שנברג נישא למתילדה ביתו של המורה שלו, זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 אחרי ששנברג מצא אותה ואת הצייר ריכרד גרסטל, שהיה מחוגו של המלחין. לאחר כמה חודשים שחיו יחד התחרטה מתילדה וחזרה אל בעלה וילדיה וגרסטל תלה את עצמו. מתילדה נפטרה ב-1923. לאחר זמן מה נישא שנברג לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רולנד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941. עם עליית הנאצים היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית.
יצירתו
את ידיעותיו רכש שנברג בעצמו. לתקופה קצרה הודרך ברזי ההלחנה בידי אלכסנדר פון זמלינסקי, אך דבר זה נעשה יותר כשיחות ידידותיות מאשר כשיעורים[1].
יצירתו החשובה הראשונה - "ליל הוד", פואמה סימפונית חריגה בתזמורה לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר של ריכרד דהמל בשם זה, ועובדה ב-1917 לתזמורת כלי-מיתר על ידי המלחין עצמו. היא מושפעת מאוד מוואגנר, וכוללת מוזיקה מלודית מופלאה. בתקופה זו של חייו כתב יצירות נוספות בניב הטונאלי, ובהן "פליאס ומליסנדה" - פואמה סימפונית בעקבות מחזה הנושא שם זה, פרי עטו של המחזאי והמשורר הבלגי מוריס מטרלינק, "שירי גורה" - מחזור שירים ענק לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה, אשר התקבלה בשריקות בוז. כל היצירות שהוזכרו לעיל כתובות בסולם רה-מינור.
ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות - יצירות הנמנעות מהדגשת הטון השליט, הנמצא בכל יצירה (יצירות בסגנון זה כתב גם המלחין הרוסי המודרניסט אלכסנדר סקריאבין). עם זאת עדיין לא הייתה בידו בשלב זה שיטה מוגדרת להימנעות מהטון השליט. שנברג עצמו לא כינה את שיטתו "אטונאליות חופשית", אלא "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל יכול להיחשב כטוניקה. מובן, ששיטה בה כל צליל נחשב כצליל שליט, יכולה להיחשב בנקל כשיטה בה אין צליל שליט כלל. בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו בין השאר רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה החשובה "פיירו הסהרורי", הכתובה בסגנון שהמציא שנברג, של שירה דיבורית ("Sprechgesang").
עם עליית הנאצים היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "הפליט מוורשה" - הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית, בסימן אמונתו הדתית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. לצד יצירות טונאליות לחלוטין שנכתבו בארצות הברית, ניתן למצוא כבר בשנות העשרים שימוש באמצעים טונאליים שונים (כגון אקורד או מהלך הרמוני טונאליים) ביצירות ובהקשרים א-טונאליים ודודקפוניים. בארצות הברית נשאר עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.
[עריכה] השפעתו המוזיקלית
החל משנת 1920 גיבש שנברג שיטה המכונה כיום "דוֹדֶקָפוֹניה" (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, סדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים, וזאת בניגוד לשיטה הטונאלית. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו והמבוססת על סדרה אחת בלבד היא "משה ואהרן" (לא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.
שנברג ייסד את האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים מלבד שנברג שני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, מוצרט ובטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדוֹדֶקָטוֹנַאליות, היה למודל לחיקוי למלחינים מודרניסטים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).
מחיבוריו שראו אור
סגנון ורעיון - אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו (1975), הוצאת אוניברסיטת קלפורניה.
ההרמוניה - סיכום, וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית את ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
"דרך התנ"ך" - מחזה החוזה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים את אתגרי הזהות והבעיות הציוניות-ישראליות במדינת ישראל.
בנוסף השאיר אחריו שנברג כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו, אלה נכתבו במגוון נושאים ובהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.
ארנולד שנברג (בגרמנית: Arnold Schönberg; 13 בספטמבר 1874 - 13 ביולי 1951) היה מלחין ותאורטיקן מוזיקה אוסטרי-יהודי.
שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, הנהוגה מימיו של באך, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כאופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), ו"ליל הוד" של המלחין עצמו.
ביוגרפיה
חייו ומשפחתו
שנברג נולד בווינה בשנת 1874 כבנם של פאולינה, מורה לפסנתר ושל שמואל, בעל חנות נעליים. בראשית דרכו ניגן בצ'לו ובויולה, הוא למד כמעט הכל לבד, בקריאה מאנציקלופדיות, בבחרותו היה המלחין הידוע אלכסנדר זמלינסקי מורהו, ולימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר.
שנברג נישא למתילדה ביתו של המורה שלו, זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 אחרי ששנברג מצא אותה ואת הצייר ריכרד גרסטל, שהיה מחוגו של המלחין. לאחר כמה חודשים שחיו יחד התחרטה מתילדה וחזרה אל בעלה וילדיה וגרסטל תלה את עצמו. מתילדה נפטרה ב-1923. לאחר זמן מה נישא שנברג לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רולנד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941. עם עליית הנאצים היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית.
יצירתו
את ידיעותיו רכש שנברג בעצמו. לתקופה קצרה הודרך ברזי ההלחנה בידי אלכסנדר פון זמלינסקי, אך דבר זה נעשה יותר כשיחות ידידותיות מאשר כשיעורים[1].
יצירתו החשובה הראשונה - "ליל הוד", פואמה סימפונית חריגה בתזמורה לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר של ריכרד דהמל בשם זה, ועובדה ב-1917 לתזמורת כלי-מיתר על ידי המלחין עצמו. היא מושפעת מאוד מוואגנר, וכוללת מוזיקה מלודית מופלאה. בתקופה זו של חייו כתב יצירות נוספות בניב הטונאלי, ובהן "פליאס ומליסנדה" - פואמה סימפונית בעקבות מחזה הנושא שם זה, פרי עטו של המחזאי והמשורר הבלגי מוריס מטרלינק, "שירי גורה" - מחזור שירים ענק לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה, אשר התקבלה בשריקות בוז. כל היצירות שהוזכרו לעיל כתובות בסולם רה-מינור.
ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות - יצירות הנמנעות מהדגשת הטון השליט, הנמצא בכל יצירה (יצירות בסגנון זה כתב גם המלחין הרוסי המודרניסט אלכסנדר סקריאבין). עם זאת עדיין לא הייתה בידו בשלב זה שיטה מוגדרת להימנעות מהטון השליט. שנברג עצמו לא כינה את שיטתו "אטונאליות חופשית", אלא "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל יכול להיחשב כטוניקה. מובן, ששיטה בה כל צליל נחשב כצליל שליט, יכולה להיחשב בנקל כשיטה בה אין צליל שליט כלל. בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו בין השאר רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה החשובה "פיירו הסהרורי", הכתובה בסגנון שהמציא שנברג, של שירה דיבורית ("Sprechgesang").
עם עליית הנאצים היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "הפליט מוורשה" - הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית, בסימן אמונתו הדתית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. לצד יצירות טונאליות לחלוטין שנכתבו בארצות הברית, ניתן למצוא כבר בשנות העשרים שימוש באמצעים טונאליים שונים (כגון אקורד או מהלך הרמוני טונאליים) ביצירות ובהקשרים א-טונאליים ודודקפוניים. בארצות הברית נשאר עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.
[עריכה] השפעתו המוזיקלית
החל משנת 1920 גיבש שנברג שיטה המכונה כיום "דוֹדֶקָפוֹניה" (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, סדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים, וזאת בניגוד לשיטה הטונאלית. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו והמבוססת על סדרה אחת בלבד היא "משה ואהרן" (לא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.
שנברג ייסד את האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים מלבד שנברג שני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, מוצרט ובטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדוֹדֶקָטוֹנַאליות, היה למודל לחיקוי למלחינים מודרניסטים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).
מחיבוריו שראו אור
סגנון ורעיון - אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו (1975), הוצאת אוניברסיטת קלפורניה.
ההרמוניה - סיכום, וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית את ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
"דרך התנ"ך" - מחזה החוזה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים את אתגרי הזהות והבעיות הציוניות-ישראליות במדינת ישראל.
בנוסף השאיר אחריו שנברג כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו, אלה נכתבו במגוון נושאים ובהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.