~~בת מלך~~
New Member
<span style='font-size:12pt;line-height:100%'>מאת: הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א
בעבודת השם אין אמצע ואין פשרות, שחור
או לבן ללא גווני אפור. ללא ידיעת והכרת כלל
זה, אין לאדם מדד לבחון את מעשיו ולתקנם.
רבנו ה"באר מים חיים" זי"ע (כי תצא, ד"ה או יאמר) כותב: "עיקר מלחמת האדם הוא
מלחמתו עם עצמו, כלומר עם תאוותו ויצרו המתאווים ללכת חס ושלום אחרי אלוהים אחרים..
.שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאוות האדם שלא לשם ה' כולם...נשרשים ונמשכים
מבחינת הרע והסיטרא-אחרא (הצד האחר) ממש".
מכאן נלמד יסוד עצום: יש צד הקדושה ויש צד היפך הקדושה - שבעבודת השם אין אמצע
ואין פשרות, שחור או לבן ללא גווני אפור. הקב"ה אינו אוהב את מי שמנסה ליהנות משני
עולמות הפוכים, כפי שגער אליהו הנביא זכור לטוב בעם על הר הכרמל: "עד מתי אתם פסחים
על שתי הסעפים" (מלכים א' יח, כא), שנדרש מן האדם בעולם הזה לבחור בבירור לטובת
איזה צד הוא נלחם, כי אין מנוס, החיים בעולם הזה אינם אלא מלחמה, פשוטה כמשמעה.
מה נחוץ לנו לידיעת יסוד ה"שחור-לבן" זה דווקא באלול, חודש שכל אחד מתעורר בחשק
עז לחזור בתשובה ולהתקרב לבורא יתברך? ללא ידיעת והכרת כלל זה - שכל פעולה לשמה
היא קדושה ושלא לשמה היא ההיפך כאמור - אין לאדם מדד לבחון את מעשיו, לתקנם,
ולחזור בתשובה. לרשותנו כלי מדידה מעשי ביותר, מעין מאזני פלס רוחניים, שבאמצעותו
אדם יכול בפשטות לשקול ולבחון את כל מעשיו. ישים מעשה שברצונו לבחון על "המאזניים",
וישאל את עצמו שתי שאלות:
א - שאלת "האם": האם נחוץ לי בכלל מעשה זה כדי לקיים את מצוות השם? אם יראה
שכפות המאזניים נוטות לכיוון מצוה, שאכילתו ושינתו הן לשם כוח ריכוז בלימוד ובריאות הגוף,
או לשם כוונה צלולה בתפילתו למחרת, ושיחתו עם בני ביתו היא לצורך שלום בית,
מסחרו הוא לשם החזקת בית של תורה - אזי המעשה הוא מצד הקדושה, לשם שמים, ויש לבצעו.
ב - שאלת ה"איך": אם כבר החלטתי שמעשה זה נחוץ לי לעבודת השם, איך יהיה הביצוע,
לשם שמים או לשמי ולמילוי תאוותי בלבד? לדוגמא, האם אני נותן צדקה כדי לעשות רצון
בוראי יתברך, או כדי לקבל תעודת הוקרה?
זאת מערכת הבקרה העצמית, שניתן להגיע אליה רק באמצעות ישוב הדעת והתבודדות
יומיומית. מערכת זו מיועדת למנוע נפילה אל תוך בור התאוות, כגון הימנעות מאכילה
שאינה מועילה לבריאות או לשם תאווה גרידא, או גלישה מדיבור מותר אל תוך שיחה בטלה.
אף שהמעשה בעיקרו נחוץ וחיובי, אורב היצר הרע, וחוטף מעשה טוב ומנסה להפנות אותו
לאפיק של הנאה עצמית. פתאום קול פנימי שואל "מה אני רוצה", ולא "מה הקב"ה רוצה"
. זהו סימן מובהק לנוכחות היצר הרע. </span>
בעבודת השם אין אמצע ואין פשרות, שחור
או לבן ללא גווני אפור. ללא ידיעת והכרת כלל
זה, אין לאדם מדד לבחון את מעשיו ולתקנם.
רבנו ה"באר מים חיים" זי"ע (כי תצא, ד"ה או יאמר) כותב: "עיקר מלחמת האדם הוא
מלחמתו עם עצמו, כלומר עם תאוותו ויצרו המתאווים ללכת חס ושלום אחרי אלוהים אחרים..
.שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאוות האדם שלא לשם ה' כולם...נשרשים ונמשכים
מבחינת הרע והסיטרא-אחרא (הצד האחר) ממש".
מכאן נלמד יסוד עצום: יש צד הקדושה ויש צד היפך הקדושה - שבעבודת השם אין אמצע
ואין פשרות, שחור או לבן ללא גווני אפור. הקב"ה אינו אוהב את מי שמנסה ליהנות משני
עולמות הפוכים, כפי שגער אליהו הנביא זכור לטוב בעם על הר הכרמל: "עד מתי אתם פסחים
על שתי הסעפים" (מלכים א' יח, כא), שנדרש מן האדם בעולם הזה לבחור בבירור לטובת
איזה צד הוא נלחם, כי אין מנוס, החיים בעולם הזה אינם אלא מלחמה, פשוטה כמשמעה.
מה נחוץ לנו לידיעת יסוד ה"שחור-לבן" זה דווקא באלול, חודש שכל אחד מתעורר בחשק
עז לחזור בתשובה ולהתקרב לבורא יתברך? ללא ידיעת והכרת כלל זה - שכל פעולה לשמה
היא קדושה ושלא לשמה היא ההיפך כאמור - אין לאדם מדד לבחון את מעשיו, לתקנם,
ולחזור בתשובה. לרשותנו כלי מדידה מעשי ביותר, מעין מאזני פלס רוחניים, שבאמצעותו
אדם יכול בפשטות לשקול ולבחון את כל מעשיו. ישים מעשה שברצונו לבחון על "המאזניים",
וישאל את עצמו שתי שאלות:
א - שאלת "האם": האם נחוץ לי בכלל מעשה זה כדי לקיים את מצוות השם? אם יראה
שכפות המאזניים נוטות לכיוון מצוה, שאכילתו ושינתו הן לשם כוח ריכוז בלימוד ובריאות הגוף,
או לשם כוונה צלולה בתפילתו למחרת, ושיחתו עם בני ביתו היא לצורך שלום בית,
מסחרו הוא לשם החזקת בית של תורה - אזי המעשה הוא מצד הקדושה, לשם שמים, ויש לבצעו.
ב - שאלת ה"איך": אם כבר החלטתי שמעשה זה נחוץ לי לעבודת השם, איך יהיה הביצוע,
לשם שמים או לשמי ולמילוי תאוותי בלבד? לדוגמא, האם אני נותן צדקה כדי לעשות רצון
בוראי יתברך, או כדי לקבל תעודת הוקרה?
זאת מערכת הבקרה העצמית, שניתן להגיע אליה רק באמצעות ישוב הדעת והתבודדות
יומיומית. מערכת זו מיועדת למנוע נפילה אל תוך בור התאוות, כגון הימנעות מאכילה
שאינה מועילה לבריאות או לשם תאווה גרידא, או גלישה מדיבור מותר אל תוך שיחה בטלה.
אף שהמעשה בעיקרו נחוץ וחיובי, אורב היצר הרע, וחוטף מעשה טוב ומנסה להפנות אותו
לאפיק של הנאה עצמית. פתאום קול פנימי שואל "מה אני רוצה", ולא "מה הקב"ה רוצה"
. זהו סימן מובהק לנוכחות היצר הרע. </span>