ה'תשנ"ז - פיגוע התאבדות כפול בשוק מחנה יהודה בירושלים, 15 הרוגים
פיגוע התאבדות
פיגוע התאבדות הוא פיגוע שבו המפגע מבצע את משימתו להרוג ולפצוע אנשים בידיעה ברורה שהוא לא יישאר בחיים, בניגוד לפיגוע הקרבה שבו יש סיכוי, קטן יחסית, שהמפגע יצא חי לאחר הפעולה. במובן הרחב יותר, פיגוע התאבדות היא כל התקפה שבה המפגע הורג במודע את עצמו, אך במונח המצומצם שלה הכוונה היא למחבל המפוצץ את עצמו בלב אוכלוסייה אזרחית, דבר המתבטא במונח באנגלית Suicide bombing או במונח הישראלי פיגוע תופת. על פי מרבית ארגוני זכויות האדם, פיגועי התאבדות נגד אזרחים הינם פשעים נגד האנושות.
בעת המודרנית נוקטים שימוש בה ארגונים איסלמיים קיצוניים רבים כמו החזבאללה, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, אל קאעידה, כמו גם ארגון הנמרים הטמילים שרובו מורכב מהינדים. פיגועי 11 בספטמבר נחשבים כפיגוע ההתאבדות הגדול ביותר. כדוגמאות היסטוריות לפעולות התאבדות ניתן להביא את אנשי החשישיון השיעים שניהלו מאבק נגד השלטון הסוני במאה ה-12 וה-13 שכלל פיגועי התאבדות כנגד מטרות ספציפיות, ואת טייסי הקמיקזה היפניים במלחמת העולם השנייה שהתרסקו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות. אולם בניגוד לפעולות אלו שנועדו לפגוע במטרות צבאיות או מוגדרות, משמשים פיגועי ההתאבדות של ארגוני הטרור האיסלאמיים ככלי להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית.[1]
פיגועי התאבדות מבוצעים במספר שיטות: חגורת נפץ הנלבשת על הגוף, ומכילה חומר נפץ, לעתים בצירוף חלקי מתכת (רסס) להגדלת הפגיעה. תרמיל, מזוודת נפץ או חפץ אחר הנישאים על ידי המתאבד. נהיגה במכונית תופת או כלי תחבורה אחר, המכיל חומרי נפץ. ריסוק כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס אל אזור הומה אדם (פיגועי 11 בספטמבר).
פיגועי התאבדות בעת החדשה
[עריכה] פיגועי התאבדות בסוף המאה ה-20
פיגועי ההתאבדות האיסלמיסטים הראשונים באו בשנות ה-80 של המאה ה-20, עקב מלחמת האזרחים בלבנון והתקפות הטרור מצד אש"ף, שגרמו לכיבוש דרום לבנון בידי צה"ל (מבצע שלום הגליל, 1982) והצבת נוכחות צבאית של כוחות בינלאומיים: בעיקר אמריקנים וצרפתים. בתקופה זו נוסדו בלבנון תנועת הג'יהאד האיסלאמי, אמל וחזבאללה שהמציאו את השימוש האסלמיסטי בפיגועי התאבדות ואף פיתחו לו הצדקה תאולוגית (זאת מאחר שהאסלאם בעקרון אוסר התאבדות). פיגועים אלה נעשו באמצעות מכוניות תופת, וכל אחד מהם גרם לעשרות הרוגים:
בפיגוע התאבדות באמצעות משאית תופת שביצע ארגון חזבאללה במחנה מפקדת המארינס בביירות, ב-23 באוקטובר 1983, נהרגו 241 אנשי צבא אמריקאים. בפיגוע דומה שנעשה 20 דקות מאוחר יותר במפקדת הכוח הצרפתי נהרגו 58 צרפתים.[2]
בפיגוע התאבדות שביצע ארגון הג'יהאד האיסלאמי ב-4 בנובמבר 1983 במפקדת צה"ל בצור נהרגו 60 אנשים (28 ישראלים ו-32 לבנונים). המקרה כונה בתקשורת הישראלית "אסון צור השני".
בפיגוע התאבדות של מכונית תופת שביצע ארגון חזבאללה (תחת שם הכיסוי "הג'יהאד האסלאמי"), סמוך לשגרירות האמריקאית בביירות ב-18 באפריל 1983, נהרגו 63 אנשים.
בפיגוע התאבדות שביצע ארגון חזבאללה בשגרירות האמריקנית בביירות, בספטמבר 1984, נהרגו 30 אנשים ובהם השגריר האמריקני.
בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, ב-18 ביולי 1994 הפעיל מחבל מתאבד מכונית תופת שגרמה ל-85 הרוגים.
החל משנת 1987 החל ארגון הנמרים הטאמילים, בסרי לנקה לבצע פיגועי התאבדות. המתאבדים מכונים נמרים שחורים וזוכים לכבוד רב, הכולל פגישה אישית עם מנהיגי הארגון. הארגון הוציא לפועל למעלה מ-200 פיגועים כאלה - יותר מכל ארגון אחר. פיגועים אלה כוונו גם למטרות אזרחיות (כולל מקדש בודהיסטי), גם כלפי מטרות צבאיות, וגם כלפי אישים פוליטיים. כך הארגון התנקש בחיי ראש ממשלת הודו לשעבר רג'יב גנדי (1991), ובחיי נשיא סרי לנקה רנסינג פרמדסה (1993).
פיגועי התאבדות בישראל
יד לחללי הטרור בעפולה. עפולה שימשה כאחת המטרות העיקריות לפיגועי התאבדות בישראל
עד שנות ה-90 של המאה ה-20 מרבית הפיגועים שבוצעו בישראל היו כאלה שתכנונם כלל אפשרות נסיגה בטוחה למפגע - הנחת מטעני חבלה עם מנגנון השהיה, פיגועי מיקוח שהשתמשו בבני ערובה כקלף למשא ומתן, פיגועי ירי ממארב עם מסלול נסיגה, וכדומה. יוצא דופן בולט היה הטבח בנמל התעופה לוד בשנת 1972, בו נשלחו מחבלים לביצוע הפעולה מתוך כוונה ברורה שלא ישרדו. לאותה פעולה גויסו מחבלים ממוצא יפני - תרבות בה קיימת מסורת עתיקת יומין של מסירת הנפש למען המטרה[3].
בשנות ה-90 הפכו פיגועי התאבדות לשיטת המאבק העיקרית של ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים נגד ישראל. בתחילה, על ידי הארגונים האיסלאמיים (חמאס והג'יהאד האיסלמי), ובתקופת האינתיפאדה השנייה גם על ידי ארגונים חילוניים.
פיגוע ההתאבדות הראשון נגד אזרחים ישראלים היה מחוץ לקו הירוק. הפיגוע בצומת מחולה היה ביום שישי ה-16 באפריל 1993, ליד מפגש מחולה בבקעת הירדן. בפיגוע נהרגו 3 אנשים (בהם המחבל) ונפצעו 5. פיגוע התאבדות ראשון בתוך הקו הירוק, פיגוע מכונית התופת בעפולה, נערך ב-6 באפריל 1994, ובו נהרגו שמונה אנשים. פיגוע זה אירע ארבעים יום לאחר הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, ולטענת החמאס, שיזם פיגוע זה והתגלה כמוביל פיגועי ההתאבדות בישראל, הפיגוע היה הראשון בשרשרת פיגועי נקמה על הטבח. יש גם הטוענים[4] כי גל פיגועים זה נועד לסכל את ביצוע הסכם אוסלו הראשון ב-13 בספטמבר 1993, בשל הרצון של חמאס לטרפד את ההסכמים שנתפסו בעיניו כמזימה משותפת של אש"ף וישראל לפגוע במעמד תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) ובהתפתחותה. כמו כן יש שקושרים זאת[דרוש מקור] לתקופה בת השנה בה שהו מאות מגורשי החמאס בלבנון (במהלך שנת 1993) וייבוא השיטה משם עם חזרתם לשטחים.
בפברואר-מרץ 1996, בעת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה ולאחר חיסול "המהנדס" יחיא עיאש על ידי ישראל, היה גל של ארבעה פיגועי התאבדות. פיגועים אלו נחשבים[דרוש מקור] לאחת הסיבות העיקריות להפסדו של פרס בבחירות ולעלייתו של בנימין נתניהו לשלטון.
במשך שלוש שנים, במהלך מרבית כהונתם של בנימין נתניהו ושל אהוד ברק כראשי ממשלה, מאוקטובר 1997 (אחרי שחרור אחמד יאסין) ועד דצמבר 2000, התמעטו פיגועי ההתאבדות בישראל. פיגועי ההתאבדות התחדשו כשלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, והחל מהפיגוע בדולפינריום ביוני 2001, בעת כהונת ממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, הפכו מבחינתו של רוב הציבור הישראלי למאפיין העיקרי של אינתיפדת אל-אקצה. בשנים 2000-2005 בוצעו בישראל עשרות פיגועי התאבדות. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין במשך חמשת שנות העימות בוצעו 144 פיגועי התאבדות בידי 161 מתאבדים שגרמו ל-515 ישראלים הרוגים ולפציעת 3,428. [1]. דוברי החמאס הסבירו את בחירתם בפיגועי התאבדות בכך שמבחינתם זוהי דרך ליצור מאזן אימה עם ישראל, והודיעו שאם ישראל תפסיק לפגוע באזרחים פלסטינים גם הם יפסיקו לפגוע באזרחים ישראלים.
המאמצים הרבים של מערכת הביטחון בישראל להילחם בשיטת טרור זו לא הצליחו למגר אותה לחלוטין בהתחלה, הן בגלל הקושי לאתר ולעצור מתאבדים בודדים, והן בגלל התמיכה לה זוכה טרור זה ברחוב הפלסטיני, בקרב המנהיגות הפלסטינית ובקרב אנשי הדת הערביים. הצעדים שנקטה מערכת הביטחון - מעצרים, מחסומי קבע, פרישת מחסומי פתע, פיצוץ מעבדות נפץ, שליטה מודיעינית של השב"כ על השטח, הריסת בתי מחבלים וסיכולים ממוקדים - גרמו לירידה חדה בכמות פיגועי ההתאבדות המוצלחים. בנוסף לפעולות התקפיות נגד ארגוני הטרור, מקימה ישראל גדר הפרדה שנועדה לחסום מעבר מחבלים לישראל. בעקבות מבצע חומת מגן, מבצע דרך נחושה, הקמת גדר ההפרדה ופעילות אינטנסיבית של לוחמה בטרור מוגר הטרור ביהודה ושומרון כמעט לחלוטין, ובעקבותיו כמות פיגועי ההתאבדות ירדה כמעט לאפס.
ראו רשימה של פיגועי התאבדות בישראל החל משנת 1993.
פיגועי התאבדות בעולם במאה ה-21
ישראל היא קורבן בולט של שיטת טרור זו, אך אינה הקורבן היחיד. ההצלחה של ארגוני הטירור הפלסטיניים, נתנה השראה לטרוריסטים בעולם כולו. בעקבות כיבוש עיראק על ידי צבא ארצות הברית, מופעלת שיטה זו גם בעיראק, כנגד הכוחות האמריקניים ובסכסוכים פנים עיראקיים. נכון ל-2007 בעיראק בוצעו מאות פיגועי התאבדות, שגרמו לאלפי הרוגים. רוב הפיגועים הגדולים נעשו באמצעות מכוניות תופת.
חלק ניכר מפיגועי ההתאבדות בני זמננו נעשו בידי מוסלמים ועל רקע דתי. לפי פרשנות מסוימת לקוראן הקרבת הלוחמים היא חלק ממלחמת הדת. לוחם כזה נקרא "שאהיד". השהידים, לפי האמונה הזו, עולים לגן עדן ומקבלים שם יחס מיוחד. האמונה בדבר הטבות מפליגות רוחניות וחומריות, למתאבד ולבני משפחותו, הן תמריץ לביצוע הפעולה. אצל החזבאללה היו מחלקים למתאבדים מפתחות פלסטיק לגן עדן. יתרה מכך, קבוצות קיצוניות באסלאם הכריזו על "ג'יהאד עולמי" כנגד המערב ורואות בטרור כלי מרכז כדי לשבור את רוחן של מדינות המערב הנהנתניות והתבוסתניות, ולהכניען.
עם זאת חשוב לציין כי על פי חוקי האסלאם, הדומים לחוקי היהדות, נחשבת ההתאבדות לחטא חמור. הפרשנות המצווה על פיגועי התאבדות היא חדשה מאוד, משנות ה-80 של המאה העשרים, ומקובלת רק על חלק קטן וקיצוני של העולם המוסלמי.
פיגועי ההתאבדות הגדולים ביותר בעולם התבצעו על ידי ארגון אל קעידה בארצות הברית וידועים בשם פיגועי 11 בספטמבר 2001. בפעולות אלו, בהן רוסקו מטוסי נוסעים אל בנינים הומי אדם (מגדלי התאומים והפנטגון), נרצחו ביום אחד 2,973 אזרחים.
ב-15 בנובמבר 2003 בוצע פיגוע התאבדות כפול כנגד שני בתי כנסת באיסטנבול. בפיגוע זה נרצחו 24 בני אדם, ובהם 6 יהודים. ב-2005 בוצעו מספר פיגועי התאבדות גדולים ביעדים שונים בעולם: לונדון (7.7), שארם א-שייח (23.7), הודו, באלי (1.10), ניו-דלהי (29.10), ועמאן (9.11). פיגועים אלה נעשו רובם בידי פעילי טרור מקומיים, שהופעלו בידי אל קעידה, וכללו מספר מחבלים מתאבדים שהתפוצצו במקביל באתרים סמוכים. מאות נהרגו בפיגועים אלה. ב-24 בינואר 2011 פוצץ עצמו מחבל מתאבד בנמל התעופה דומודדובו שבמוסקבה והביא למותם של 35 ופציעתם של כמאה אזרחים נוספים.
כאמור, בישראל בוצעו פיגועי התאבדות החל מ-1993 והם התחזקו ב-1996 ובאינתיפאדת אל אקצה (הנמשכת החל מספטמבר 2000), עד שנעצרו בשנים 2006-2007 בעקבות פעילות צבאית אינטנסיבית של צה"ל והשב"כ
הכנת מחבל מתאבד למשימתו
בניגוד לתחושה הרווחת בציבור, פעולה של התאבדות איננה פעולה ספורדית של יחיד שקם בבוקר ומחליט לפוצץ עצמו בירושלים או בתל אביב. יש מנגנון שלם סביבו שמכין אותו לכך, כמו במבצע צבאי מתוזמן היטב, בו המתאבד הוא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה למדי. הכנה נפשית ופיזית של מחבל מתאבד עשויה להימשך תקופה לא מבוטלת. כל מחבל מתאבד הוא רק קצה הקרחון של מנגנון גדול למדי.
ישנם אידאולוגים, שמגבשים את האידאולוגיה של ההתאבדות ומחדירים אותה באנשים המתאימים. ישנם המאתרים את המתאימים לכך מבחינת המעמד החברתי והפרופיל הנפשי. ישנם אנשי איסוף, שמביאים אינפורמציה על יעדים. ישנם טקטיקנים שבוחרים את היעדים ואת הדרך הטובה ביותר. ישנם אנשים טכניים שמכינים את חומר הנפץ ותופרים את החגורה. ישנו המשלח שדואג שהכל יסתדר אופרטיבית. ישנם אנשי שטח, שמובילים אותו לדרכו, מלינים אותו היכן שצריך ומעבירים אותו את המחסומים.
בפיגועי החמאס בשנות ה-90 ההכנה המנטאלית של המתאבדים עצמם לקחה שבועות וחודשים, עד שהם הובאו למצב נפשי בו הם היו מוכנים לבצע פיגועי התאבדות. תהליך דומה, עבר גם על משתתפי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. אירוע השיא של הכנות אלה הם צילומי המחבלים-המתאבדים בטרם יציאתם לביצוע הפעולה.
מרבית המחבלים המתאבדים הם בעלי השכלה, חלקם אף עם השכלה אקדמית, משכבת הביניים. המניעים לרצון להתאבדות נעים בין אידאולוגיה, נקמה, מצוקות נפשיות ואפילו מניעים כלכליים - הידיעה ש"ארגוני צדקה", סדאם חוסיין (עד לנפילת משטרו ב-2003), איראן או הרשות הפלסטינית ישלמו למשפחתם בין 10,000 ל 25,000 דולר, אם יבצעו פיגוע התאבדות מוצלח. זהו אחד המניעים למנהג של צה"ל להרוס בתים של מחבלים מתאבדים.
החל מסוף שנת 2001, עת מספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים באינתיפאדת אל אקצא גדל באופן ניכר, ותנאי החיים בשטחים התדרדרו גדל מאגר המחבלים-מתאבדים הפוטנציאליים באופן דרמטי, והם נשלחים לביצוע הפיגועים תוך זמן קצר בהרבה, ובמעט הכנות נפשיות בלבד. גם הפרופיל של מבצעי הפיגועים כבר הרבה פחות ברור מאשר היה עד תקופה זו. כך גם אנשים נשואים עם ילדים, ואף נשים החלו לבצע פיגועי התאבדות.
מחבלות מתאבדות
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 השתתפו נשים בפעולות טרור של ארגונים פלסטיניים בחו"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה, תופעה זו נצפתה גם בפיגועים בשטחי יהודה ושומרון, עזה וישראל והנשים המעורבות השתייכו לכל הפלגים הפלסטיניים העיקריים. כ-10 מתוך הפיגועים באינתיפאדה השנייה בוצעו בידי נשים, ונשים נוספות נעצרו של ידי כוחות הביטחון בדרכן לבצע פיגועים.[5]
מחקר שערכה ד"ר ענת ברקו מתאר הבדל בין הסיבות המניעות נשים לביצוע פיגועי התאבדות לבין אלה המניעות גברים. בעוד שהגברים מונעים יותר מסיבות אידאולוגיות, הנשים על פי רוב נדחקות אל ביצוע הפיגוע מתוך אילוצים וקשיים בחברה. הרקע לקשיים כאלה יכול לכלול מצב משפחתי מורכב כגון גירושין, אונס או השתייכות למשפחה בה האב נעדר. לעתים נתפס הפיגוע ככלי לתיקון החרפה של אותה האישה או כמהלך אשר יאפשר לה לחזור להיות צעירה או בתולה. גן העדן העולה מתיאור המרואיינות במחקר שונה מזה המתואר בדרך כלל בפי מחבלים: בגן העדן על פי הנשים אין מחזור חודשי, לא צריך להתפלל וניתן לבחור את הבעל.
מהמחקר עולה כי השתתפותן של הנשים בפיגועים לא מצביעה על עליית מעמדן בחברה הפלסטינית. פסק ההלכה שפרסם השייח אחמד יאסין אשר התיר את השתתפותן של נשים בפיגועים, פורסם רק אחרי שכבר בוצע פיגוע על ידי אישה במחסום ארז - אירוע שדחק אותו לפינה. לתופעת ההתאבדות בקרב נשים קיימת גם הסתייגות דתית בקרב מוסלמים רבים. הסתייגות זו סובבת סביב נקודת הגוף והערווה. על האישה לשמור על גופה וצניעותה וברבים מהמקרים, פעולת הפיגוע נתפסת כהפרת הצניעות, בין אם מטעמי הלבוש בדרך לפיגוע ובין אם מטעמי הגוף הנחשף בעקבות הפיצוץ עצמו.
שימוש בילדים
חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד פלסטיני, שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004 כשעל גופו חגורת נפץ.
בשנת 2004, בעקבות העלייה התלולה בסיכולים המוצלחים מצד מערכת הביטחון של ישראל, והבדיקות המחמירות במחסומים, החלו ארגוני הטרור להשתמש יותר ויותר בנשים וילדים - מתוך הנחה שהם מעוררים פחות חשד ועוברים בדיקות פחות קפדניות. ב-24 במרץ 2004 נתפס חוסאם עבדו בילאל, נער בן 14.5, שנשלח על ידי גדודי חללי אל אקצה של הפת"ח, במחסום חווארה ליד שכם, כשעל גופו חגורת נפץ. בחקירתו אמר: "באתי להתפוצץ כי נתנו לי 100 שקלים והבטיחו לי שאקיים יחסי מין עם הבתולות".[6]
מאז נתפסו ונעצרו מספר רב של נערים שהיו בדרכם לבצע פיגוע התאבדות (האחרון שבהם נעצר ב-30 באוגוסט 2007 [2]). כמו כן, לפחות 9 פיגועי התאבדות בוצעו על ידי נערים בגיל 16 (מתוכם אחד מהם היה בראשון לציון והאחר היה בשוק הכרמל בתל אביב). מירב הנערים המתאבדים מגיעים מאזור שכם ומגויסים על ידי הפת"ח וחוליות גדודי חללי אל-אקצא שמודרכות על ידי חזבאללה. גם ארגונים אחרים - לרבות החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית השתמשו בילדים לצורכי טרור.
התמודדות נגד פיגועי התאבדות
שוהים בלתי חוקיים פלסטינים נבדקים על ידי שוטרים ישראלים, לאחר השתלטות כוחות הביטחון על הרכב בו נסעו בכביש מספר 1. ברכב נמצא מחבל מתאבד הנושא מטען חומר נפץ בדרכו לפיגוע במרכז הארץ. המרדף אחר הרכב וההשתלטות על נוסעיו התרחש בעקבות קבלת מידע מודיעיני (21.3.06).
יש קושי רב להיאבק בפיגועי התאבדות, עם זאת, בריטניה הצליחה למגר את פיגועי ההתאבדות שבוצעו בראשית המאה ה-19 בהודו על ידי מוסלמים, באמצעות הנחת חזיר על גופת המתאבד, מה שלפי אמונת המוסלמים מונע את כניסתו לגן עדן.[דרוש מקור] מדינת ישראל למשל הצליחה ללכוד יותר מ-160 מחבלים שהתכוונו לבצע פיגועי התאבדות, שחלקם כבר היו בדרכם לבצע את הפיגוע.[7]
כיום קימים מספר דרכים מקובלות להיאבק בתופעת פיגועי ההתאבדות:
מודיעין - מודיעין יעיל מאפשר התקפה על המפגע או מפעיליו, מסוג פצצה מתקתקת. ובמקביל מאפשר להגן על יעד הפיגוע באמצעות מחסומים ובדיקות בטחוניות.
מבצעים התקפיים - מבצעים נרחברים כנגד תשתיות הטרור, כדוגמת מבצע חומת מגן שביצעה ישראל. עם זאת יש לטרור יכולת התחדשות מתמדת. לפיכך אין די במבצע חד פעמי, אלא קיים צורך בשמירת יוזמה היקפית רצופה על מנת לשמר את הישגי המבצעים.[8]
צעדי ענישה - למרות שאין אפשרות להעניש את המתאבד, הידיעה שמשפחתו תיענש בגללו עשויה להרתיע אותו. הענישה מכוונת כלפי משפחתו הקרובה של המתאבד, ומופעלת בעיקר כשההורים מביעים תמיכה בהתאבדות - כמו האמהות שהצתלמו עם בניהם ועודדו אותם לבצע את ההתאבדות. שני דרכי ענישה מקובלות בעיקר: הריסת בתים - צעד זה בוצע מספר פעמים בידי ישראל. הריסת הבתים נתפסת כפעולה מרתיעה במיוחד וניתן להצביע על השפעת מהלך זה על הורדת שיעור התמיכה בפיגועי התאבדות. צעד נוסף הוא גירוש בני המשפחה מהאיזור. מבחינה משפטית מדינת ישראל יכלה לגרש משפחות של מתאבדים, מיהודה ושומרון לעזה, כיון שכולם יחידה מדינית אחת.[8]
פעילות הסברתית יש אפשרות לעודד דה-לגיטימציה של פיגועי התאבדות, באמצעות הפעלת מסה בין לאומי נגד התופעה ובכללו לגיס גורמים מתונים בעולם הערבי והמוסלמי שיגנו את התופעה וישתתפו בגיבוש קונסנזוס עולמי נגד פיגועי התאבדות, שיגדיר אותם "פשע נגד האנושות". במקביל לנהל מאבק בגורמים המעודדים את תופעת פיגועי ההתאבדות ובכלל זה באנשי דת שתומכים בה.
אנליזה מתמטית
כחלק מההתמודדות אל מול האיום שמציבים פיגועי ההתאבדות הם נחקרו ומודלו מתמטית, במטרה להעריך ולתכנן דרכי התמודדות אפשריות באופן אופטימלי. אחד המאמרים המפורסמים בתחום נכתב בשנת 2005 בידי הפרופסורים אדוארד קפלן מאוניברסיטת ייל ומשה קרס מבית הספר של הצי ללימודים מתקדמים שמידלו אנליטית את הפיצוץ והזירה במטרה להעריך את תוחלת מספר הנפגעים כפונקציה של מספר האנשים בזירת האירוע ושל גודל הזירה. המאמר הצביע על כך שהאפקטיביות של המחבל המתאבד אינה בהכרח גדלה עם גודל הזירה או עם מספר האנשים בה, ומעבר לסף מסוים תוחלת מספר ההרוגים אף יורדת. תופעה זו מוסברת באמצעות אפקט המיסוך שהקורבנות הקרובים למטען מעניקים לקורבנות הרחוקים יותר ובכך מצילים אותם מפגיעות רסיסים קטלניות. מסקנה מעניינת נוספת מהמאמר היא שהאינסטינקט הראשוני של בריחה מהמחבל המתאבד אינה בהכרח האסטרטגיה הטובה ביותר במקרה של איום מפיגוע התאבדות, שכן הוא מגדיל את מעגל החשיפה למטען ועל כן מגדיל את תוחלת מספר הנפגעים. [9]
המאמר זכה בפרס קופמן לחקר ביצועים צבאי לשנת 2005. [10]
גם בציבור הפלסטיני הושמעו גינויים על פיגועי ההתאבדות. אביו של מחבל מתאבד פרסם מכתב בעיתון הסעודי "אל-חיית". האב שלא הזדהה בשמו מחשש לחייו, יוצא נגד ההתאבדות שהרסה את חיי משפחתו וכותב "אני משול לרוח רפאים המהלכת על פני הארץ, שלא לדבר על כך שאני אשתי ויתר בני הפכנו לעקורים, בעקבות הריסת הבית שבו גרנו. ואני שואל את אותם השייח'ים, שמתחרים ביניהם על פרסום פסקי הלכה לוחמנים והצהרות בזכות פיגועי טרור:למה אתם לא שולחים את הבנים שלכם? מדוע כל אחד מהמנהיגים , שלא מסוגל לכבוש את התרגשותו מעל גבי ערוצי הלוויין בכל פעם שצעיר או צעירה פלסטינים יוצאים לפוצץ את עצמם, לא שולח את בנו לבצע את הפיגוע? מי נתן לכם רשות דתית או אחרת לדחוף את ילדינו אל המוות?".[8].
פיגוע התאבדות
פיגוע התאבדות הוא פיגוע שבו המפגע מבצע את משימתו להרוג ולפצוע אנשים בידיעה ברורה שהוא לא יישאר בחיים, בניגוד לפיגוע הקרבה שבו יש סיכוי, קטן יחסית, שהמפגע יצא חי לאחר הפעולה. במובן הרחב יותר, פיגוע התאבדות היא כל התקפה שבה המפגע הורג במודע את עצמו, אך במונח המצומצם שלה הכוונה היא למחבל המפוצץ את עצמו בלב אוכלוסייה אזרחית, דבר המתבטא במונח באנגלית Suicide bombing או במונח הישראלי פיגוע תופת. על פי מרבית ארגוני זכויות האדם, פיגועי התאבדות נגד אזרחים הינם פשעים נגד האנושות.
בעת המודרנית נוקטים שימוש בה ארגונים איסלמיים קיצוניים רבים כמו החזבאללה, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, אל קאעידה, כמו גם ארגון הנמרים הטמילים שרובו מורכב מהינדים. פיגועי 11 בספטמבר נחשבים כפיגוע ההתאבדות הגדול ביותר. כדוגמאות היסטוריות לפעולות התאבדות ניתן להביא את אנשי החשישיון השיעים שניהלו מאבק נגד השלטון הסוני במאה ה-12 וה-13 שכלל פיגועי התאבדות כנגד מטרות ספציפיות, ואת טייסי הקמיקזה היפניים במלחמת העולם השנייה שהתרסקו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות. אולם בניגוד לפעולות אלו שנועדו לפגוע במטרות צבאיות או מוגדרות, משמשים פיגועי ההתאבדות של ארגוני הטרור האיסלאמיים ככלי להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית.[1]
פיגועי התאבדות מבוצעים במספר שיטות: חגורת נפץ הנלבשת על הגוף, ומכילה חומר נפץ, לעתים בצירוף חלקי מתכת (רסס) להגדלת הפגיעה. תרמיל, מזוודת נפץ או חפץ אחר הנישאים על ידי המתאבד. נהיגה במכונית תופת או כלי תחבורה אחר, המכיל חומרי נפץ. ריסוק כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס אל אזור הומה אדם (פיגועי 11 בספטמבר).
פיגועי התאבדות בעת החדשה
[עריכה] פיגועי התאבדות בסוף המאה ה-20
פיגועי ההתאבדות האיסלמיסטים הראשונים באו בשנות ה-80 של המאה ה-20, עקב מלחמת האזרחים בלבנון והתקפות הטרור מצד אש"ף, שגרמו לכיבוש דרום לבנון בידי צה"ל (מבצע שלום הגליל, 1982) והצבת נוכחות צבאית של כוחות בינלאומיים: בעיקר אמריקנים וצרפתים. בתקופה זו נוסדו בלבנון תנועת הג'יהאד האיסלאמי, אמל וחזבאללה שהמציאו את השימוש האסלמיסטי בפיגועי התאבדות ואף פיתחו לו הצדקה תאולוגית (זאת מאחר שהאסלאם בעקרון אוסר התאבדות). פיגועים אלה נעשו באמצעות מכוניות תופת, וכל אחד מהם גרם לעשרות הרוגים:
בפיגוע התאבדות באמצעות משאית תופת שביצע ארגון חזבאללה במחנה מפקדת המארינס בביירות, ב-23 באוקטובר 1983, נהרגו 241 אנשי צבא אמריקאים. בפיגוע דומה שנעשה 20 דקות מאוחר יותר במפקדת הכוח הצרפתי נהרגו 58 צרפתים.[2]
בפיגוע התאבדות שביצע ארגון הג'יהאד האיסלאמי ב-4 בנובמבר 1983 במפקדת צה"ל בצור נהרגו 60 אנשים (28 ישראלים ו-32 לבנונים). המקרה כונה בתקשורת הישראלית "אסון צור השני".
בפיגוע התאבדות של מכונית תופת שביצע ארגון חזבאללה (תחת שם הכיסוי "הג'יהאד האסלאמי"), סמוך לשגרירות האמריקאית בביירות ב-18 באפריל 1983, נהרגו 63 אנשים.
בפיגוע התאבדות שביצע ארגון חזבאללה בשגרירות האמריקנית בביירות, בספטמבר 1984, נהרגו 30 אנשים ובהם השגריר האמריקני.
בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, ב-18 ביולי 1994 הפעיל מחבל מתאבד מכונית תופת שגרמה ל-85 הרוגים.
החל משנת 1987 החל ארגון הנמרים הטאמילים, בסרי לנקה לבצע פיגועי התאבדות. המתאבדים מכונים נמרים שחורים וזוכים לכבוד רב, הכולל פגישה אישית עם מנהיגי הארגון. הארגון הוציא לפועל למעלה מ-200 פיגועים כאלה - יותר מכל ארגון אחר. פיגועים אלה כוונו גם למטרות אזרחיות (כולל מקדש בודהיסטי), גם כלפי מטרות צבאיות, וגם כלפי אישים פוליטיים. כך הארגון התנקש בחיי ראש ממשלת הודו לשעבר רג'יב גנדי (1991), ובחיי נשיא סרי לנקה רנסינג פרמדסה (1993).
פיגועי התאבדות בישראל
יד לחללי הטרור בעפולה. עפולה שימשה כאחת המטרות העיקריות לפיגועי התאבדות בישראל
עד שנות ה-90 של המאה ה-20 מרבית הפיגועים שבוצעו בישראל היו כאלה שתכנונם כלל אפשרות נסיגה בטוחה למפגע - הנחת מטעני חבלה עם מנגנון השהיה, פיגועי מיקוח שהשתמשו בבני ערובה כקלף למשא ומתן, פיגועי ירי ממארב עם מסלול נסיגה, וכדומה. יוצא דופן בולט היה הטבח בנמל התעופה לוד בשנת 1972, בו נשלחו מחבלים לביצוע הפעולה מתוך כוונה ברורה שלא ישרדו. לאותה פעולה גויסו מחבלים ממוצא יפני - תרבות בה קיימת מסורת עתיקת יומין של מסירת הנפש למען המטרה[3].
בשנות ה-90 הפכו פיגועי התאבדות לשיטת המאבק העיקרית של ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים נגד ישראל. בתחילה, על ידי הארגונים האיסלאמיים (חמאס והג'יהאד האיסלמי), ובתקופת האינתיפאדה השנייה גם על ידי ארגונים חילוניים.
פיגוע ההתאבדות הראשון נגד אזרחים ישראלים היה מחוץ לקו הירוק. הפיגוע בצומת מחולה היה ביום שישי ה-16 באפריל 1993, ליד מפגש מחולה בבקעת הירדן. בפיגוע נהרגו 3 אנשים (בהם המחבל) ונפצעו 5. פיגוע התאבדות ראשון בתוך הקו הירוק, פיגוע מכונית התופת בעפולה, נערך ב-6 באפריל 1994, ובו נהרגו שמונה אנשים. פיגוע זה אירע ארבעים יום לאחר הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, ולטענת החמאס, שיזם פיגוע זה והתגלה כמוביל פיגועי ההתאבדות בישראל, הפיגוע היה הראשון בשרשרת פיגועי נקמה על הטבח. יש גם הטוענים[4] כי גל פיגועים זה נועד לסכל את ביצוע הסכם אוסלו הראשון ב-13 בספטמבר 1993, בשל הרצון של חמאס לטרפד את ההסכמים שנתפסו בעיניו כמזימה משותפת של אש"ף וישראל לפגוע במעמד תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) ובהתפתחותה. כמו כן יש שקושרים זאת[דרוש מקור] לתקופה בת השנה בה שהו מאות מגורשי החמאס בלבנון (במהלך שנת 1993) וייבוא השיטה משם עם חזרתם לשטחים.
בפברואר-מרץ 1996, בעת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה ולאחר חיסול "המהנדס" יחיא עיאש על ידי ישראל, היה גל של ארבעה פיגועי התאבדות. פיגועים אלו נחשבים[דרוש מקור] לאחת הסיבות העיקריות להפסדו של פרס בבחירות ולעלייתו של בנימין נתניהו לשלטון.
במשך שלוש שנים, במהלך מרבית כהונתם של בנימין נתניהו ושל אהוד ברק כראשי ממשלה, מאוקטובר 1997 (אחרי שחרור אחמד יאסין) ועד דצמבר 2000, התמעטו פיגועי ההתאבדות בישראל. פיגועי ההתאבדות התחדשו כשלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, והחל מהפיגוע בדולפינריום ביוני 2001, בעת כהונת ממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, הפכו מבחינתו של רוב הציבור הישראלי למאפיין העיקרי של אינתיפדת אל-אקצה. בשנים 2000-2005 בוצעו בישראל עשרות פיגועי התאבדות. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין במשך חמשת שנות העימות בוצעו 144 פיגועי התאבדות בידי 161 מתאבדים שגרמו ל-515 ישראלים הרוגים ולפציעת 3,428. [1]. דוברי החמאס הסבירו את בחירתם בפיגועי התאבדות בכך שמבחינתם זוהי דרך ליצור מאזן אימה עם ישראל, והודיעו שאם ישראל תפסיק לפגוע באזרחים פלסטינים גם הם יפסיקו לפגוע באזרחים ישראלים.
המאמצים הרבים של מערכת הביטחון בישראל להילחם בשיטת טרור זו לא הצליחו למגר אותה לחלוטין בהתחלה, הן בגלל הקושי לאתר ולעצור מתאבדים בודדים, והן בגלל התמיכה לה זוכה טרור זה ברחוב הפלסטיני, בקרב המנהיגות הפלסטינית ובקרב אנשי הדת הערביים. הצעדים שנקטה מערכת הביטחון - מעצרים, מחסומי קבע, פרישת מחסומי פתע, פיצוץ מעבדות נפץ, שליטה מודיעינית של השב"כ על השטח, הריסת בתי מחבלים וסיכולים ממוקדים - גרמו לירידה חדה בכמות פיגועי ההתאבדות המוצלחים. בנוסף לפעולות התקפיות נגד ארגוני הטרור, מקימה ישראל גדר הפרדה שנועדה לחסום מעבר מחבלים לישראל. בעקבות מבצע חומת מגן, מבצע דרך נחושה, הקמת גדר ההפרדה ופעילות אינטנסיבית של לוחמה בטרור מוגר הטרור ביהודה ושומרון כמעט לחלוטין, ובעקבותיו כמות פיגועי ההתאבדות ירדה כמעט לאפס.
ראו רשימה של פיגועי התאבדות בישראל החל משנת 1993.
פיגועי התאבדות בעולם במאה ה-21
ישראל היא קורבן בולט של שיטת טרור זו, אך אינה הקורבן היחיד. ההצלחה של ארגוני הטירור הפלסטיניים, נתנה השראה לטרוריסטים בעולם כולו. בעקבות כיבוש עיראק על ידי צבא ארצות הברית, מופעלת שיטה זו גם בעיראק, כנגד הכוחות האמריקניים ובסכסוכים פנים עיראקיים. נכון ל-2007 בעיראק בוצעו מאות פיגועי התאבדות, שגרמו לאלפי הרוגים. רוב הפיגועים הגדולים נעשו באמצעות מכוניות תופת.
חלק ניכר מפיגועי ההתאבדות בני זמננו נעשו בידי מוסלמים ועל רקע דתי. לפי פרשנות מסוימת לקוראן הקרבת הלוחמים היא חלק ממלחמת הדת. לוחם כזה נקרא "שאהיד". השהידים, לפי האמונה הזו, עולים לגן עדן ומקבלים שם יחס מיוחד. האמונה בדבר הטבות מפליגות רוחניות וחומריות, למתאבד ולבני משפחותו, הן תמריץ לביצוע הפעולה. אצל החזבאללה היו מחלקים למתאבדים מפתחות פלסטיק לגן עדן. יתרה מכך, קבוצות קיצוניות באסלאם הכריזו על "ג'יהאד עולמי" כנגד המערב ורואות בטרור כלי מרכז כדי לשבור את רוחן של מדינות המערב הנהנתניות והתבוסתניות, ולהכניען.
עם זאת חשוב לציין כי על פי חוקי האסלאם, הדומים לחוקי היהדות, נחשבת ההתאבדות לחטא חמור. הפרשנות המצווה על פיגועי התאבדות היא חדשה מאוד, משנות ה-80 של המאה העשרים, ומקובלת רק על חלק קטן וקיצוני של העולם המוסלמי.
פיגועי ההתאבדות הגדולים ביותר בעולם התבצעו על ידי ארגון אל קעידה בארצות הברית וידועים בשם פיגועי 11 בספטמבר 2001. בפעולות אלו, בהן רוסקו מטוסי נוסעים אל בנינים הומי אדם (מגדלי התאומים והפנטגון), נרצחו ביום אחד 2,973 אזרחים.
ב-15 בנובמבר 2003 בוצע פיגוע התאבדות כפול כנגד שני בתי כנסת באיסטנבול. בפיגוע זה נרצחו 24 בני אדם, ובהם 6 יהודים. ב-2005 בוצעו מספר פיגועי התאבדות גדולים ביעדים שונים בעולם: לונדון (7.7), שארם א-שייח (23.7), הודו, באלי (1.10), ניו-דלהי (29.10), ועמאן (9.11). פיגועים אלה נעשו רובם בידי פעילי טרור מקומיים, שהופעלו בידי אל קעידה, וכללו מספר מחבלים מתאבדים שהתפוצצו במקביל באתרים סמוכים. מאות נהרגו בפיגועים אלה. ב-24 בינואר 2011 פוצץ עצמו מחבל מתאבד בנמל התעופה דומודדובו שבמוסקבה והביא למותם של 35 ופציעתם של כמאה אזרחים נוספים.
כאמור, בישראל בוצעו פיגועי התאבדות החל מ-1993 והם התחזקו ב-1996 ובאינתיפאדת אל אקצה (הנמשכת החל מספטמבר 2000), עד שנעצרו בשנים 2006-2007 בעקבות פעילות צבאית אינטנסיבית של צה"ל והשב"כ
הכנת מחבל מתאבד למשימתו
בניגוד לתחושה הרווחת בציבור, פעולה של התאבדות איננה פעולה ספורדית של יחיד שקם בבוקר ומחליט לפוצץ עצמו בירושלים או בתל אביב. יש מנגנון שלם סביבו שמכין אותו לכך, כמו במבצע צבאי מתוזמן היטב, בו המתאבד הוא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה למדי. הכנה נפשית ופיזית של מחבל מתאבד עשויה להימשך תקופה לא מבוטלת. כל מחבל מתאבד הוא רק קצה הקרחון של מנגנון גדול למדי.
ישנם אידאולוגים, שמגבשים את האידאולוגיה של ההתאבדות ומחדירים אותה באנשים המתאימים. ישנם המאתרים את המתאימים לכך מבחינת המעמד החברתי והפרופיל הנפשי. ישנם אנשי איסוף, שמביאים אינפורמציה על יעדים. ישנם טקטיקנים שבוחרים את היעדים ואת הדרך הטובה ביותר. ישנם אנשים טכניים שמכינים את חומר הנפץ ותופרים את החגורה. ישנו המשלח שדואג שהכל יסתדר אופרטיבית. ישנם אנשי שטח, שמובילים אותו לדרכו, מלינים אותו היכן שצריך ומעבירים אותו את המחסומים.
בפיגועי החמאס בשנות ה-90 ההכנה המנטאלית של המתאבדים עצמם לקחה שבועות וחודשים, עד שהם הובאו למצב נפשי בו הם היו מוכנים לבצע פיגועי התאבדות. תהליך דומה, עבר גם על משתתפי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. אירוע השיא של הכנות אלה הם צילומי המחבלים-המתאבדים בטרם יציאתם לביצוע הפעולה.
מרבית המחבלים המתאבדים הם בעלי השכלה, חלקם אף עם השכלה אקדמית, משכבת הביניים. המניעים לרצון להתאבדות נעים בין אידאולוגיה, נקמה, מצוקות נפשיות ואפילו מניעים כלכליים - הידיעה ש"ארגוני צדקה", סדאם חוסיין (עד לנפילת משטרו ב-2003), איראן או הרשות הפלסטינית ישלמו למשפחתם בין 10,000 ל 25,000 דולר, אם יבצעו פיגוע התאבדות מוצלח. זהו אחד המניעים למנהג של צה"ל להרוס בתים של מחבלים מתאבדים.
החל מסוף שנת 2001, עת מספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים באינתיפאדת אל אקצא גדל באופן ניכר, ותנאי החיים בשטחים התדרדרו גדל מאגר המחבלים-מתאבדים הפוטנציאליים באופן דרמטי, והם נשלחים לביצוע הפיגועים תוך זמן קצר בהרבה, ובמעט הכנות נפשיות בלבד. גם הפרופיל של מבצעי הפיגועים כבר הרבה פחות ברור מאשר היה עד תקופה זו. כך גם אנשים נשואים עם ילדים, ואף נשים החלו לבצע פיגועי התאבדות.
מחבלות מתאבדות
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 השתתפו נשים בפעולות טרור של ארגונים פלסטיניים בחו"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה, תופעה זו נצפתה גם בפיגועים בשטחי יהודה ושומרון, עזה וישראל והנשים המעורבות השתייכו לכל הפלגים הפלסטיניים העיקריים. כ-10 מתוך הפיגועים באינתיפאדה השנייה בוצעו בידי נשים, ונשים נוספות נעצרו של ידי כוחות הביטחון בדרכן לבצע פיגועים.[5]
מחקר שערכה ד"ר ענת ברקו מתאר הבדל בין הסיבות המניעות נשים לביצוע פיגועי התאבדות לבין אלה המניעות גברים. בעוד שהגברים מונעים יותר מסיבות אידאולוגיות, הנשים על פי רוב נדחקות אל ביצוע הפיגוע מתוך אילוצים וקשיים בחברה. הרקע לקשיים כאלה יכול לכלול מצב משפחתי מורכב כגון גירושין, אונס או השתייכות למשפחה בה האב נעדר. לעתים נתפס הפיגוע ככלי לתיקון החרפה של אותה האישה או כמהלך אשר יאפשר לה לחזור להיות צעירה או בתולה. גן העדן העולה מתיאור המרואיינות במחקר שונה מזה המתואר בדרך כלל בפי מחבלים: בגן העדן על פי הנשים אין מחזור חודשי, לא צריך להתפלל וניתן לבחור את הבעל.
מהמחקר עולה כי השתתפותן של הנשים בפיגועים לא מצביעה על עליית מעמדן בחברה הפלסטינית. פסק ההלכה שפרסם השייח אחמד יאסין אשר התיר את השתתפותן של נשים בפיגועים, פורסם רק אחרי שכבר בוצע פיגוע על ידי אישה במחסום ארז - אירוע שדחק אותו לפינה. לתופעת ההתאבדות בקרב נשים קיימת גם הסתייגות דתית בקרב מוסלמים רבים. הסתייגות זו סובבת סביב נקודת הגוף והערווה. על האישה לשמור על גופה וצניעותה וברבים מהמקרים, פעולת הפיגוע נתפסת כהפרת הצניעות, בין אם מטעמי הלבוש בדרך לפיגוע ובין אם מטעמי הגוף הנחשף בעקבות הפיצוץ עצמו.
שימוש בילדים
חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד פלסטיני, שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004 כשעל גופו חגורת נפץ.
בשנת 2004, בעקבות העלייה התלולה בסיכולים המוצלחים מצד מערכת הביטחון של ישראל, והבדיקות המחמירות במחסומים, החלו ארגוני הטרור להשתמש יותר ויותר בנשים וילדים - מתוך הנחה שהם מעוררים פחות חשד ועוברים בדיקות פחות קפדניות. ב-24 במרץ 2004 נתפס חוסאם עבדו בילאל, נער בן 14.5, שנשלח על ידי גדודי חללי אל אקצה של הפת"ח, במחסום חווארה ליד שכם, כשעל גופו חגורת נפץ. בחקירתו אמר: "באתי להתפוצץ כי נתנו לי 100 שקלים והבטיחו לי שאקיים יחסי מין עם הבתולות".[6]
מאז נתפסו ונעצרו מספר רב של נערים שהיו בדרכם לבצע פיגוע התאבדות (האחרון שבהם נעצר ב-30 באוגוסט 2007 [2]). כמו כן, לפחות 9 פיגועי התאבדות בוצעו על ידי נערים בגיל 16 (מתוכם אחד מהם היה בראשון לציון והאחר היה בשוק הכרמל בתל אביב). מירב הנערים המתאבדים מגיעים מאזור שכם ומגויסים על ידי הפת"ח וחוליות גדודי חללי אל-אקצא שמודרכות על ידי חזבאללה. גם ארגונים אחרים - לרבות החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית השתמשו בילדים לצורכי טרור.
התמודדות נגד פיגועי התאבדות
שוהים בלתי חוקיים פלסטינים נבדקים על ידי שוטרים ישראלים, לאחר השתלטות כוחות הביטחון על הרכב בו נסעו בכביש מספר 1. ברכב נמצא מחבל מתאבד הנושא מטען חומר נפץ בדרכו לפיגוע במרכז הארץ. המרדף אחר הרכב וההשתלטות על נוסעיו התרחש בעקבות קבלת מידע מודיעיני (21.3.06).
יש קושי רב להיאבק בפיגועי התאבדות, עם זאת, בריטניה הצליחה למגר את פיגועי ההתאבדות שבוצעו בראשית המאה ה-19 בהודו על ידי מוסלמים, באמצעות הנחת חזיר על גופת המתאבד, מה שלפי אמונת המוסלמים מונע את כניסתו לגן עדן.[דרוש מקור] מדינת ישראל למשל הצליחה ללכוד יותר מ-160 מחבלים שהתכוונו לבצע פיגועי התאבדות, שחלקם כבר היו בדרכם לבצע את הפיגוע.[7]
כיום קימים מספר דרכים מקובלות להיאבק בתופעת פיגועי ההתאבדות:
מודיעין - מודיעין יעיל מאפשר התקפה על המפגע או מפעיליו, מסוג פצצה מתקתקת. ובמקביל מאפשר להגן על יעד הפיגוע באמצעות מחסומים ובדיקות בטחוניות.
מבצעים התקפיים - מבצעים נרחברים כנגד תשתיות הטרור, כדוגמת מבצע חומת מגן שביצעה ישראל. עם זאת יש לטרור יכולת התחדשות מתמדת. לפיכך אין די במבצע חד פעמי, אלא קיים צורך בשמירת יוזמה היקפית רצופה על מנת לשמר את הישגי המבצעים.[8]
צעדי ענישה - למרות שאין אפשרות להעניש את המתאבד, הידיעה שמשפחתו תיענש בגללו עשויה להרתיע אותו. הענישה מכוונת כלפי משפחתו הקרובה של המתאבד, ומופעלת בעיקר כשההורים מביעים תמיכה בהתאבדות - כמו האמהות שהצתלמו עם בניהם ועודדו אותם לבצע את ההתאבדות. שני דרכי ענישה מקובלות בעיקר: הריסת בתים - צעד זה בוצע מספר פעמים בידי ישראל. הריסת הבתים נתפסת כפעולה מרתיעה במיוחד וניתן להצביע על השפעת מהלך זה על הורדת שיעור התמיכה בפיגועי התאבדות. צעד נוסף הוא גירוש בני המשפחה מהאיזור. מבחינה משפטית מדינת ישראל יכלה לגרש משפחות של מתאבדים, מיהודה ושומרון לעזה, כיון שכולם יחידה מדינית אחת.[8]
פעילות הסברתית יש אפשרות לעודד דה-לגיטימציה של פיגועי התאבדות, באמצעות הפעלת מסה בין לאומי נגד התופעה ובכללו לגיס גורמים מתונים בעולם הערבי והמוסלמי שיגנו את התופעה וישתתפו בגיבוש קונסנזוס עולמי נגד פיגועי התאבדות, שיגדיר אותם "פשע נגד האנושות". במקביל לנהל מאבק בגורמים המעודדים את תופעת פיגועי ההתאבדות ובכלל זה באנשי דת שתומכים בה.
אנליזה מתמטית
כחלק מההתמודדות אל מול האיום שמציבים פיגועי ההתאבדות הם נחקרו ומודלו מתמטית, במטרה להעריך ולתכנן דרכי התמודדות אפשריות באופן אופטימלי. אחד המאמרים המפורסמים בתחום נכתב בשנת 2005 בידי הפרופסורים אדוארד קפלן מאוניברסיטת ייל ומשה קרס מבית הספר של הצי ללימודים מתקדמים שמידלו אנליטית את הפיצוץ והזירה במטרה להעריך את תוחלת מספר הנפגעים כפונקציה של מספר האנשים בזירת האירוע ושל גודל הזירה. המאמר הצביע על כך שהאפקטיביות של המחבל המתאבד אינה בהכרח גדלה עם גודל הזירה או עם מספר האנשים בה, ומעבר לסף מסוים תוחלת מספר ההרוגים אף יורדת. תופעה זו מוסברת באמצעות אפקט המיסוך שהקורבנות הקרובים למטען מעניקים לקורבנות הרחוקים יותר ובכך מצילים אותם מפגיעות רסיסים קטלניות. מסקנה מעניינת נוספת מהמאמר היא שהאינסטינקט הראשוני של בריחה מהמחבל המתאבד אינה בהכרח האסטרטגיה הטובה ביותר במקרה של איום מפיגוע התאבדות, שכן הוא מגדיל את מעגל החשיפה למטען ועל כן מגדיל את תוחלת מספר הנפגעים. [9]
המאמר זכה בפרס קופמן לחקר ביצועים צבאי לשנת 2005. [10]
גם בציבור הפלסטיני הושמעו גינויים על פיגועי ההתאבדות. אביו של מחבל מתאבד פרסם מכתב בעיתון הסעודי "אל-חיית". האב שלא הזדהה בשמו מחשש לחייו, יוצא נגד ההתאבדות שהרסה את חיי משפחתו וכותב "אני משול לרוח רפאים המהלכת על פני הארץ, שלא לדבר על כך שאני אשתי ויתר בני הפכנו לעקורים, בעקבות הריסת הבית שבו גרנו. ואני שואל את אותם השייח'ים, שמתחרים ביניהם על פרסום פסקי הלכה לוחמנים והצהרות בזכות פיגועי טרור:למה אתם לא שולחים את הבנים שלכם? מדוע כל אחד מהמנהיגים , שלא מסוגל לכבוש את התרגשותו מעל גבי ערוצי הלוויין בכל פעם שצעיר או צעירה פלסטינים יוצאים לפוצץ את עצמם, לא שולח את בנו לבצע את הפיגוע? מי נתן לכם רשות דתית או אחרת לדחוף את ילדינו אל המוות?".[8].