מאמר מתוך NRG
להיות אנחנו, בדיוק כמו פעם
ארקדי גאידמק חושב שאין טעם להתעסק בהתפטרות הממשלה, אלא לטפח האחריות הקולקטיבית
27/8/2006
במלחמה נגד חיזבאללה ישראל כמובן תנצח, כפי שניצחה בכל מלחמותיה. פשוט, אין לנו ברירה אחרת. איננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד באף מלחמה, כי המלחמה שנפסיד בה תהיה המלחמה האחרונה של מדינת ישראל. עבור כל יהודי העולם תבוסה של ישראל פירושה שואה. כזה הוא המשא שמעל כתפי מנהיגי מדינתנו. בכך הם נבדלים משאר הפוליטיקאים של העולם המודרני. מחיר ההחלטות המתקבלות בדרג הבכיר ביותר בארץ שונה מאשר ברוב המדינות.
בישראל זו אינה שאלה של התפטרות ממשלה או של בחירות מוקדמות לכנסת. זאת אינה שאלה של קריירה של פוליטיקאים אלה או אחרים, או של קריסה של תיאוריות של מומחים מלומדים. בישראל זה פשוט יותר ונורא יותר: זו שאלה של חיים או מוות. בדיוק כמו שזה היה עבור היהודים תמיד ובכל מקום. במשך עשרות שנים אנחנו מנצחים את אויבנו, ועם כמה מהם אף חותמים הסכם שלום. אלא שברגע שנדמה לנו שלפנינו סוף-סוף קצת רוגע, שוב מופיע מישהו שמנסה לפתור את בעיותיו על חשבוננו. אפשר להתגבר על זה - לא אחת כבר היינו במצב דומה.
היום אנחנו רק עומדים לצאת מהמלחמה שלא הסתיימה ולנסות לנתח את תוצאותיה בקור הרוח האפשרי. לא לצורך התחשבנות פוליטית, אלא כדי להיות מוכנים לניסיונות הבאים בצורה טובה יותר משהיינו הפעם. עלינו להבין מה נעשה נכון ומה לא; אלו החלטות היו נכונות ואלו שגויות; אלו מהתוכניות הממשלתיות פעלו ואלו נכשלו; אלו יוזמות
פרטיות שהיו עיקר מערכת העזרה של הציבור הישראלי לאזרחים שמצאו עצמם תחת אש, צריכות להפוך לתוכנית ממלכתית, שיש להרחיבן במידה הדרושה.
אנו נזקקים עתה לשלום מבפנים. לא נוכל לעמוד מול אויבנו אם המתח שבתוכנו לא יתפוגג. עבור אלו המבקשים לכלותנו, את כולנו, צברים, ותיקים ועולים חדשים, רוסים או מרוקאים, חילוניים וחרדים, תושבי הקיבוצים השמאלניים ותושבי ההתנחלויות הימניות, קוראי "הארץ" וקוראי "מעריב" כולנו שווים. חובשי השטריימעל או הכובעים, כיפות שחורות או כיפות סרוגות, גלויי ראש או עוטי כאפיות. עובדת היותנו אזרחי ישראל הופכת אותנו מטרה עבורם. אנחנו רק משלים את עצמנו בחשבנו אחרת. אבל אלו המשלחים מתאבדים ומשגרים לעברנו רקטות וטילים, הם הצוהלים לנוכח כל מחלוקת בתוכנו, אסור לנו לעזור להם. עלינו להתלכד, כפי שעשינו כל דור ודור בעיתות צרה. עלינו להיות "אנחנו" קודם להיותנו "אני".
שרדנו בזכות האחריות הקולקטיבית
כדאי לנו להסתכל לעצמנו בראי ולתת את הדעת לשאלה האם מותר לנו להמשיך לחיות כפי שחיינו בעשר או עשרים השנים האחרונות. "טוב לי, טוב לישראל", או שאותנו הולם יותר לחיות לפי העיקרון "אל תחשוב מה ארצך יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען ארצך", כדברי הנשיא קנדי, הקרובים ברוחם לדברי הלל הזקן שאמר: "כשאני לעצמי, מה אני".
שרדנו כעם משום שאחריות קולקטיבית היתה לחם חוקנו, ערבות הדדית היתה בסיס קיומנו, צדקה היתה נורמת יסוד בגולה. למרבית הצער, זנחנו את האחריות הקולקטיבית-החברתית, שעליה הושתתו ערכינו בגולה ובשנותיה הראשונות של המדינה. במקומה העצמנו וטיפחנו את האינדיבידואליזם, הפרטנו וביטלנו רבים מהשירותים החברתיים החיוניים וחדלנו להיות חברה תומכת ודואגת לזולת. מן הראוי שמלחמה זאת תביא לטלטלה חזקה בחשיבתנו ובאורח חיינו.
טוב יהיה אם נשאף להיות מה שהיינו פעם: חברה לתפארת, הדואגת לכל, גם לחלשים בתוכה. תמיד ידענו להיות מוכנים לכל האתגרים הקשים שעמו בפנינו, בכל המישורים, ולא רק להגיב עליהם כפי שקרה עתה, במחיר חייהם של וסבלם של מיטב בנינו ובנותינו. בין החורבות ומתוך הכאב עלינו לאזור כוח כדי להשיב לעצמנו את אחד מעיקרי הווייתנו: להיות אנחנו.
הכותב הוא איש עסקים, שהקים במהלך המלחמה עיר אוהלים בניצנים, שאיכלסה בסך הכל למעלה מ-15 אלף מתושבי הצפון
להיות אנחנו, בדיוק כמו פעם
ארקדי גאידמק חושב שאין טעם להתעסק בהתפטרות הממשלה, אלא לטפח האחריות הקולקטיבית
27/8/2006
במלחמה נגד חיזבאללה ישראל כמובן תנצח, כפי שניצחה בכל מלחמותיה. פשוט, אין לנו ברירה אחרת. איננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד באף מלחמה, כי המלחמה שנפסיד בה תהיה המלחמה האחרונה של מדינת ישראל. עבור כל יהודי העולם תבוסה של ישראל פירושה שואה. כזה הוא המשא שמעל כתפי מנהיגי מדינתנו. בכך הם נבדלים משאר הפוליטיקאים של העולם המודרני. מחיר ההחלטות המתקבלות בדרג הבכיר ביותר בארץ שונה מאשר ברוב המדינות.
בישראל זו אינה שאלה של התפטרות ממשלה או של בחירות מוקדמות לכנסת. זאת אינה שאלה של קריירה של פוליטיקאים אלה או אחרים, או של קריסה של תיאוריות של מומחים מלומדים. בישראל זה פשוט יותר ונורא יותר: זו שאלה של חיים או מוות. בדיוק כמו שזה היה עבור היהודים תמיד ובכל מקום. במשך עשרות שנים אנחנו מנצחים את אויבנו, ועם כמה מהם אף חותמים הסכם שלום. אלא שברגע שנדמה לנו שלפנינו סוף-סוף קצת רוגע, שוב מופיע מישהו שמנסה לפתור את בעיותיו על חשבוננו. אפשר להתגבר על זה - לא אחת כבר היינו במצב דומה.
היום אנחנו רק עומדים לצאת מהמלחמה שלא הסתיימה ולנסות לנתח את תוצאותיה בקור הרוח האפשרי. לא לצורך התחשבנות פוליטית, אלא כדי להיות מוכנים לניסיונות הבאים בצורה טובה יותר משהיינו הפעם. עלינו להבין מה נעשה נכון ומה לא; אלו החלטות היו נכונות ואלו שגויות; אלו מהתוכניות הממשלתיות פעלו ואלו נכשלו; אלו יוזמות
פרטיות שהיו עיקר מערכת העזרה של הציבור הישראלי לאזרחים שמצאו עצמם תחת אש, צריכות להפוך לתוכנית ממלכתית, שיש להרחיבן במידה הדרושה.
אנו נזקקים עתה לשלום מבפנים. לא נוכל לעמוד מול אויבנו אם המתח שבתוכנו לא יתפוגג. עבור אלו המבקשים לכלותנו, את כולנו, צברים, ותיקים ועולים חדשים, רוסים או מרוקאים, חילוניים וחרדים, תושבי הקיבוצים השמאלניים ותושבי ההתנחלויות הימניות, קוראי "הארץ" וקוראי "מעריב" כולנו שווים. חובשי השטריימעל או הכובעים, כיפות שחורות או כיפות סרוגות, גלויי ראש או עוטי כאפיות. עובדת היותנו אזרחי ישראל הופכת אותנו מטרה עבורם. אנחנו רק משלים את עצמנו בחשבנו אחרת. אבל אלו המשלחים מתאבדים ומשגרים לעברנו רקטות וטילים, הם הצוהלים לנוכח כל מחלוקת בתוכנו, אסור לנו לעזור להם. עלינו להתלכד, כפי שעשינו כל דור ודור בעיתות צרה. עלינו להיות "אנחנו" קודם להיותנו "אני".
שרדנו בזכות האחריות הקולקטיבית
כדאי לנו להסתכל לעצמנו בראי ולתת את הדעת לשאלה האם מותר לנו להמשיך לחיות כפי שחיינו בעשר או עשרים השנים האחרונות. "טוב לי, טוב לישראל", או שאותנו הולם יותר לחיות לפי העיקרון "אל תחשוב מה ארצך יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען ארצך", כדברי הנשיא קנדי, הקרובים ברוחם לדברי הלל הזקן שאמר: "כשאני לעצמי, מה אני".
שרדנו כעם משום שאחריות קולקטיבית היתה לחם חוקנו, ערבות הדדית היתה בסיס קיומנו, צדקה היתה נורמת יסוד בגולה. למרבית הצער, זנחנו את האחריות הקולקטיבית-החברתית, שעליה הושתתו ערכינו בגולה ובשנותיה הראשונות של המדינה. במקומה העצמנו וטיפחנו את האינדיבידואליזם, הפרטנו וביטלנו רבים מהשירותים החברתיים החיוניים וחדלנו להיות חברה תומכת ודואגת לזולת. מן הראוי שמלחמה זאת תביא לטלטלה חזקה בחשיבתנו ובאורח חיינו.
טוב יהיה אם נשאף להיות מה שהיינו פעם: חברה לתפארת, הדואגת לכל, גם לחלשים בתוכה. תמיד ידענו להיות מוכנים לכל האתגרים הקשים שעמו בפנינו, בכל המישורים, ולא רק להגיב עליהם כפי שקרה עתה, במחיר חייהם של וסבלם של מיטב בנינו ובנותינו. בין החורבות ומתוך הכאב עלינו לאזור כוח כדי להשיב לעצמנו את אחד מעיקרי הווייתנו: להיות אנחנו.
הכותב הוא איש עסקים, שהקים במהלך המלחמה עיר אוהלים בניצנים, שאיכלסה בסך הכל למעלה מ-15 אלף מתושבי הצפון
