רקע היסטורי
עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלטו היהודים בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות קאוקג'י המשיכו בהתגרויות שהגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948. מטרת המבצע בשלב א' הייתה לכבוש את מוצבי קאוקג' ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. רק לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיכו לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו.
למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב. במבצע השתתפה חטיבה 7 המשוריינת בפיקודו של בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי (שאר הגדודים של החטיבה היו עסוקים במבצע ברוש) וגדוד 13 של חטיבת גולני.
שלב א' - הרחבת רצועת החוף
בליל ה-8 - 9 ביולי 1948 יצאה מקיבוץ רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה ממרגמות פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר והוא נכבש במרה ללא נפגעים לאחר שתושביו ברחו במהירות.
באותו לילה כבש כוח מגדוד 71 של חטיבה 7 את תל כיסאן ממזרח לעכו.
בליל ה9 - 10 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את בכפר וכבש את הכפר המוסלמי עמקא (היום מושב עמקה) שנכבש עד מהרה לאחר שתושביו ומגיניו נמלטו במהירות.
לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.
השלב הבא היה כיבוש הכפר הגדול שפרעם שבו היה רוב דרוזי ומיעוט מוסלמי. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוחלט שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש.
ההתקפה החלה בליל ה-13 - 14 ביולי 1948 בהפגזה שכוונה לרובע המוסלמי בשפרעם. לאחר מכן פרצו כוחות מגדוד 21 ומחטיבה 7 לתור שפרעם. התושבים המוסלמים נמלטו והכפר נכבש ללא נפגעים.
פלוגה משוריינת מגדוד 79 של חטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב.
שלב ב - כיבוש נצרת
הצלחת השלב הראשון של המבצע הביאה לחידוש התנופה שמטרתה הייתה לכבוש את נצרת שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקף קאוקג'י ללא הפסקה.
קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל.
הוחלט לתקוף את נצרת מכוון צפון-מערב. הכביש משפרעם היה צר ומצידיו היו כפרים עוינים (כיום כביש 79).
בליל ה-15 16 ביולי 1948 יצאו כוחות חטיבה 7 וגדוד 21 משפרעם לעבר נצרת. לפנות בוקר כבשו כוחות גדוד 21 את הכפר הגדול צפוריה (היום מושב ציפורי) כמעט ללא קרב ובאבידות של הרוג ושני פצועים.
גדוד 13 כבש את הכפר אל מוג'ידל[1] (היום מגדל העמק) ואת הכפר מעלול[2] ופתח את הדרך לכפר החורש. במשך ה-16 ביולי 1948 נכבשה עילוט והתארגנה שיירת מסע מורכבת משתי פלוגות משוריינות, פלוגת זחלים, תותח 20 מ"מ ושני מחלקות מגדוד 13.
בינתיים שלח מפקד נצרת פלוגת משוריינים לעצור את השדרה הממונעת. התותח בן ה-20 מ"מ שהיה באמצע השדרה, הועבר קדימה ובמרחק של כ-500 מטר ירד מהכביש ופתח באש מדויקת על משורייני קאוקג'י. הפגיעות היו מדויקות ומתוך תשעה משוריינים נפגעו ששה והיתר נסו.
בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו בלילה
בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל ובראשם חיים לסקוב ובן דונקלמן (שחתם בשם בנימין בן דוד).
פקודות המטכ"ל לאחר כיבוש העיר היו בקשר לשמירה על המקומות הקדושים ומניעת ביזה. לא היו הוראות מה לעשות בתושבים.
דוד בן-גוריון כותב ביומנו כי חיים לסקוב הודיע לו שמפקד חזית הצפון משה כרמל מבקש לגרש את התושבים וכי בן דונקלמן מהסס. בארכיון צה"ל נמצא המברק בו מורה בן-גוריון בכתב ידו: אל תרחיקו אנשים מנצרת.
עם נפילת נצרת התמוטט כוחו של קאוקג' בגליל התחתון. הכפרים דבוריה ואיכסל נכנעו. הוסר הלחץ מסג'רה ולוביה נפלה ללא קרב. לקראת סוף הקרבות נכבשה סחנין אך הכוח הכובש נסוג והיא נכבשה שוב על ידי כוחות קאוקג'י. צה"ל השתלט על הפרים טמרה כאבול, כאוכב, כפר מנדא ועוד. נסיון לכבוש את תרשיחא נהדף ולכוח נגרמו 6 הרוגים.
קאוקג'י ברח לתרשיחא שם הקים את מפקדתו החדשה ונשאר בה עד לתבוסתו הסופית במבצע חירם.
עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלטו היהודים בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות קאוקג'י המשיכו בהתגרויות שהגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948. מטרת המבצע בשלב א' הייתה לכבוש את מוצבי קאוקג' ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. רק לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיכו לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו.
למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב. במבצע השתתפה חטיבה 7 המשוריינת בפיקודו של בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי (שאר הגדודים של החטיבה היו עסוקים במבצע ברוש) וגדוד 13 של חטיבת גולני.
שלב א' - הרחבת רצועת החוף
בליל ה-8 - 9 ביולי 1948 יצאה מקיבוץ רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה ממרגמות פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר והוא נכבש במרה ללא נפגעים לאחר שתושביו ברחו במהירות.
באותו לילה כבש כוח מגדוד 71 של חטיבה 7 את תל כיסאן ממזרח לעכו.
בליל ה9 - 10 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את בכפר וכבש את הכפר המוסלמי עמקא (היום מושב עמקה) שנכבש עד מהרה לאחר שתושביו ומגיניו נמלטו במהירות.
לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.
השלב הבא היה כיבוש הכפר הגדול שפרעם שבו היה רוב דרוזי ומיעוט מוסלמי. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוחלט שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש.
ההתקפה החלה בליל ה-13 - 14 ביולי 1948 בהפגזה שכוונה לרובע המוסלמי בשפרעם. לאחר מכן פרצו כוחות מגדוד 21 ומחטיבה 7 לתור שפרעם. התושבים המוסלמים נמלטו והכפר נכבש ללא נפגעים.
פלוגה משוריינת מגדוד 79 של חטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב.
שלב ב - כיבוש נצרת
הצלחת השלב הראשון של המבצע הביאה לחידוש התנופה שמטרתה הייתה לכבוש את נצרת שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקף קאוקג'י ללא הפסקה.
קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל.
הוחלט לתקוף את נצרת מכוון צפון-מערב. הכביש משפרעם היה צר ומצידיו היו כפרים עוינים (כיום כביש 79).
בליל ה-15 16 ביולי 1948 יצאו כוחות חטיבה 7 וגדוד 21 משפרעם לעבר נצרת. לפנות בוקר כבשו כוחות גדוד 21 את הכפר הגדול צפוריה (היום מושב ציפורי) כמעט ללא קרב ובאבידות של הרוג ושני פצועים.
גדוד 13 כבש את הכפר אל מוג'ידל[1] (היום מגדל העמק) ואת הכפר מעלול[2] ופתח את הדרך לכפר החורש. במשך ה-16 ביולי 1948 נכבשה עילוט והתארגנה שיירת מסע מורכבת משתי פלוגות משוריינות, פלוגת זחלים, תותח 20 מ"מ ושני מחלקות מגדוד 13.
בינתיים שלח מפקד נצרת פלוגת משוריינים לעצור את השדרה הממונעת. התותח בן ה-20 מ"מ שהיה באמצע השדרה, הועבר קדימה ובמרחק של כ-500 מטר ירד מהכביש ופתח באש מדויקת על משורייני קאוקג'י. הפגיעות היו מדויקות ומתוך תשעה משוריינים נפגעו ששה והיתר נסו.
בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו בלילה
בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל ובראשם חיים לסקוב ובן דונקלמן (שחתם בשם בנימין בן דוד).
פקודות המטכ"ל לאחר כיבוש העיר היו בקשר לשמירה על המקומות הקדושים ומניעת ביזה. לא היו הוראות מה לעשות בתושבים.
דוד בן-גוריון כותב ביומנו כי חיים לסקוב הודיע לו שמפקד חזית הצפון משה כרמל מבקש לגרש את התושבים וכי בן דונקלמן מהסס. בארכיון צה"ל נמצא המברק בו מורה בן-גוריון בכתב ידו: אל תרחיקו אנשים מנצרת.
עם נפילת נצרת התמוטט כוחו של קאוקג' בגליל התחתון. הכפרים דבוריה ואיכסל נכנעו. הוסר הלחץ מסג'רה ולוביה נפלה ללא קרב. לקראת סוף הקרבות נכבשה סחנין אך הכוח הכובש נסוג והיא נכבשה שוב על ידי כוחות קאוקג'י. צה"ל השתלט על הפרים טמרה כאבול, כאוכב, כפר מנדא ועוד. נסיון לכבוש את תרשיחא נהדף ולכוח נגרמו 6 הרוגים.
קאוקג'י ברח לתרשיחא שם הקים את מפקדתו החדשה ונשאר בה עד לתבוסתו הסופית במבצע חירם.