פרשת כי-תשא
מחפשים את המטמון
משה רבינו מבקש מהקב"ה: " הראיני נא את כבודך " (שמות ל"ג, י"ח) .
לא פעם נתקלנו ביהודים שהביעו את משאלתם לראות את האמונה בחוש. לזכות להתגלות שמיימית, לשידוד מערכות טבע, כהוכחה לאמונה. הם מבקשים, לכאורה, את מה שביקש משה רבינו כי ההכרה במציאות הבורא תחקק בלב בצורה כה ברורה ובהירה, כאילו היה אפשר לראות אותו בעיני בשר ודם. אך למעשה, קיים הבדל מהותי בין בקשתם לבקשת משה רבינו. משה רבינו לא התנה את אמונתו במתן תשובה ברורה לבקשתו. שאלתו באה כבקשת מתנה מאת הבורא, בעת רצון, ולא כמבוא ובסיס לאמונה.
לא כן, הם אלו המתנים את האמונה בהתגלותו של הקב"ה ובהופעה ניסית. הם טועים בשניים. לא זו בלבד שהוכחה זו מיותרת, לאחר שהקב"ה נגלה אלינו בהר סיני, דבר שאותו סיפרו במשך דורות אבות לבנים. אלא שגם ההיגיון מחייב כי דבר כזה לא יקרה כל יום, לפי רצון כל איש ואיש.
בסופה של תפילת שחרית אנו מכריזים: " אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו אין כמושיענו ". ואחר כך אנו שואלים: " מי כאלוקינו, מי כאדונינו וכו'". זאת למרות שטבעי היה כי השאלה תבוא לפני התשובה. הדבר בא ללמד כי כאשר אדם בא לשאול שאלות בענייני אמונה, עליו להציב לעצמו את היעד הברור תחילה.
חוקר שיכנס למערה אשר לה נקודות התפצלות רבות, ללא ציון דרך, כאשר יבקש לצאת, ספק רב אם ימצא את דרכו חזרה.
חוקר שחייו יקרים לו, מותח חוט הנקשר לזיז שבפתח המערה, ואת קצהו האחר הוא נוטל עמו. הוא יכול גם לציין לעצמו בכל נקודת התפצלות את הדרך שממנה בא.
גם בחקר האלוקות יש לזכור כי ישנם דברים ברורים ומוחלטים, אשר יציבותם אינה תלויה במחקר שכלנו. לזכור כי ישנו בורא אחד ויחיד, המשגיח, המשלם שכר ועונש והיוצר את כל היצורים.
לכן אנו מכריזים תחילה: " אין כאלוקינו ". שכן קביעה זו ברורה לנו עוד לפני החקירה, ורק אחר כך רשאים אנו לשאול: "מי כאלוקינו". אין לאמונתנו תלות במתן התשובה לשאלות ששאלנו.
משה זכה אמנם לאספקלריה מאירה, לאחוז בכסא הכבוד, לדבר עם מלאכים ועוד, אך נבצר ממנו לראות את פני השכינה. " ויאמר, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי " (שמות ל"ג, י"ט) . משמע כי מדובר במשהו אשר אינו בר השגה לילוד אשה. נוכל, איפוא, להבין עד כמה עמוק הוא עניין זה של ידיעת ה'.
לקחי חטא העגל
יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה, כנסת ישראל, עד כמה עלובה היתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר מתן תורה. " סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים, עשו להם עגל מסכה " (שמות ל"ב, ח') .
קשה לנו להבין כיצד הגיע דור דעה, דור שראה את מעמד הר סיני לפולחן לעגל זהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים שישמשו לנו כמורה דרך בעבודת ה'.
הלקח הבולט, ואולי הראשון, שבלקחי פרשת העגל, הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. היה זה דור שהגיע לדרגת נבואה. במעמד זה הכריז הקב"ה על אלוקותו, ובני ישראל הכירו כי הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. השפעה אלוקית אדירה הורעפה עליהם במעמד זה. ועם כל זאת, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש אלוהים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו לו את דרכו. האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של הדרדרות?
זהו כוחו של היצר. ללמדך, כי גם מי ששמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, יכול להגיע לעבודת עגל זהב, וכי גם מי ששימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה יכול להפוך לצדוקי. שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני הדרדרות.
בדרך כלל לא יכול אדם להתדרדר בזמן כה קצר. ואילו כאן הם הפכו בבת אחת מרואי פני השכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן?
משעה שיצאו ממצרים הובלו בני ישראל תחת שבט הנהגתו של הרועה הנאמן, משה רבינו. ואילו עתה הם ראו מחזות של משה המת ושל מיטתו הפורחת באוויר. עם ישראל היה אז שבור ורצוץ, נפחד ומבוהל, ניצב בלב מדבר שמם וקודר, ללא מנהיג וללא כל הוראה באשר להמשך הדרך.
במצב זה שבו איבד העם את עשתונותיו, בהול על עתידו ואובד עצות, מצא השטן מקום לשלוט. במצב זה, אפילו אדם גדול עשוי למעוד.
המסקנה היא, שעל האדם לשמור על קור רוח ומתינות, המשמשים כתריס בפני הפורענות.
מפקד האוכלוסין
כלי התקשורת דיווחו ללא הרף על האסון שפקד את המדינה. לפתע פרצה מגיפה מסתורית שעשתה שמות בתושבים בני כל הגילאים. מכל קצוות המדינה החלו להגיע דיווחים על מאות חללים, ומספרם אף המשיך לעלות. הרשויות המקומיות פנו לתושבים וביקשו מהם להתנדב למשימות דחופות של פינוי החללים והבאתם לקבורה. מצב חרום הוכרז בכל המדינה - לא התקיימו לימודים במוסדות החינוך ואף בוטלו כל האירועים החגיגיים. הממשלה התכנסה לישיבת חירום, ובסיומה הודיע ראש הממשלה בשידור לאומה פרטים על האסון. בקול חנוק מדמעות, שנקטע מפעם לפעם, הוא אישר שמספר הקרבנות עד כה גדול מרבבה, וכפי הנראה, המספרים אינם סופיים. ראש הממשלה הודיע שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בדחיפות את הנסיבות שהביאו למגיפה, ותמליץ על דרכים שיש לנקוט כדי לבלום את התופעה הנוראה.
הוועדה התכנסה בדחיפות לישיבתה הראשונה, אולם עוד בטרם פרסמה את מסקנותיה, רווחו שמועות שונות שעשו להן כנפיים. ההשערות הצביעו על כיוונים שונים. רופאים הביעו השערות רבות, אולם הסתירות ביניהן כלל לא הביאו להרגעת הרוחות אלא להיפך אף הגבירו אותן. היו שטענו בעקשנות שהיה זה פיגוע חבלני מתוחכם שפעל באמצעות החדרת וירוס מסוכן לאוויר. היו שניסו להסביר שהגורמים למגיפה הם מקורות המים ואיכותם הירודה. אסטרולוגים ניסו אף הם את כוחם, בהסבירם שהכל נובע ממיקומם הנדיר של גרמי השמים באותה שעה.
אולם לתשומת לב מיוחדת זכתה דעתם של אנשים המאמינים בבורא, שטענו שהמפקד שנערך באחרונה ברחבי המדינה הוא זה שהביא את האסון. לעומתם, טענו אנשים ריאליסטים שלא נראה כל קשר הגיוני בין פעולה מנהלית שנערכה על ידי לשכת מרשם האוכלוסין לבין האסון. אולם היהודים המאמינים דבקו בגרסתם. הם הצביעו על דברי התורה שכתבה במפורש אודות ההימנעות מספירת העם: " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם " (שמות ל', י"ב) . לפנינו כתובה איפוא, אזהרה ברורה שאין למנות את עם ישראל בצורה ישירה. התורה גם מבהירה מה עלול לקרות אם אכן יעברו על איסור זה. נגף (מגיפה) ואסון יפגעו בעם. למרבה הצער, הם הוסיפו, מאחר שלא נשמרה אזהרה זו, התקיימו דבריה של התורה בדיוק מופתי עד להדהים.
המאורע המתואר אינו דמיוני כלל. הדבר אירע במציאות, והוא מתואר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד) . דוד המלך שלח את יואב שר צבאו למנות את העם. כתוצאה מהמפקד פרצה מגיפה שהפילה שבעים אלף חללים בתוך מספר שעות. באותם ימים לא הוקמו ועדות חקירה, ואף לא תלו את סיבות המגיפה בגורמים אנושיים או טבעיים. לדוד המלך נודע מיד על מה ולמה יצא הקצף. העונש ודרך התרחשותו הצביעו בבירור על החטא. בנוסף לכך, לנוכח העובדה שהתורה צפתה זאת מראש, קיימת כאן הוכחה לעובדה שהתורה ניתנה מן השמים.
האיסור למנות את העם באופן ישיר קיים רק אצל עם ישראל. לא מצאנו דרישה מעין זו אצל יתר אומות העולם. שורש האיסור נעוץ בהבטחה שהבטיח הבורא לאבותינו אברהם,יצחק ויעקב להרבות את זרעם, עד אשר לא יוכלו לספור אותם. הדברים מבוארים בכמה מפסוקי התורה, כגון, ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו:" אשר אם יוכל איש לספור את עפר הארץ, גם זרעך ימנה " (בראשית י"ג, ט"ז) . אדם המונה את ישראל מנסה לכפור בהבטחה זו שהובטחה לאבותינו ממרום. עונשי שמים ניתנים בדרך כלל באותו מישור שבו היה החטא. גם בענייננו, באותה מידה עצמה שבה היה העוון, כלומר, הניסיון לתת מספר לעם ישראל, באותו עניין בא גם הגמול - התמעטות העם.
בציוויה של התורה לתת מחצית השקל דווקא ולא שקל שלם, גילתה התורה את חשיבות אחדות העם. כל יחיד ויחיד הוא מחצית בלבד, חסר שלימות. יש צורך בהצטרפות של אחר עימו כדי להגיע לשלמות. הדבר מוכיח על חיבור והצטרפות ללא פירוד שיאפיינו את העם. אחדות זו מביאה בעקבותיה ברכה ומרחיקה כל מגיפה או פגע.
חטא העגל
בעת קבלת התורה התעלה עם ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות, עד ששוב לא שלט בהם המוות. אלא שחטא העגל גרם לכך שחלה ירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם. עד ליום הגאולה השלמה, יום שבו יבולע המוות לנצח, הכל עדיין חיים תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.
ואכן, אם נתבונן בחטא ובפרטיו, נמצא שההאשמה הכללית שהוטלה על העם כולו בעקבות חטא העגל, נובעת ממעלתם הגבוהה של בני ישראל שחיו באותו דור.
מספר החוטאים היה כמחצית אחוז ממספרם של בני ישראל. רק כשלושת אלפים איש חטאו, כפי שמצוין בפסוקים, בעוד שהעם מנה שש מאות אלף גברים, מלבד נשים, טף וזקנים. מספרם הכולל של העם הגיע למיליונים.
האחראים לכישלון בחטא היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים, הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: " אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים " (שמות ל"ב, ד') , בהתכוונם לעגל הזהב.
והנה, למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, האצבע המאשימה מופנית כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם של בני ישראל בשעה כה נשגבה, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. שכן אילו היה העם עומד בשיא השגתו הרוחנית, גם השוליים - אנשי הערב רב, לא היו פורשים ממנו.
דור המדבר, לאחר מעמד קבלת התורה, נסק לגבהים רוחניים. לנוכח גדלותם באותה עת, כל פגם שאירע, נחשב כפגם חמור ביותר. היה עליהם להציג דוגמת חיים למופת, לדורם ולדורות הבאים אחריהם, ומשלא עשו זאת הם נתבעו על כך ממרומים.
כאמור, עובדי העגל היו רק אחוז מזערי מהציבור בכללותו. גם המעטים הללו היו זמורה זרה שנתווספה לכרם בית ישראל. קצפו של הקב"ה על כלל העם נבע מהעובדה שנטע זר כזה יכול היה להימצא בתוכם. העובדה ששורש פורה ראש ולענה מסוג זה נמצא בתוכם, מוכיחה שכל שאר חלקי העם אינם נקיים לחלוטין מחטא. שורת הדין האלוקית אינה מוחלת אף לשותפות סמויה בביצוע החטא. כאמור, אילו עמד העם על גובהו הרוחני הנדרש, לא היו יכולים להימצא, אף לא אי שם בקצה המחנה, אנשים שיעבדו לעגל הזהב.
מחפשים את המטמון
משה רבינו מבקש מהקב"ה: " הראיני נא את כבודך " (שמות ל"ג, י"ח) .
לא פעם נתקלנו ביהודים שהביעו את משאלתם לראות את האמונה בחוש. לזכות להתגלות שמיימית, לשידוד מערכות טבע, כהוכחה לאמונה. הם מבקשים, לכאורה, את מה שביקש משה רבינו כי ההכרה במציאות הבורא תחקק בלב בצורה כה ברורה ובהירה, כאילו היה אפשר לראות אותו בעיני בשר ודם. אך למעשה, קיים הבדל מהותי בין בקשתם לבקשת משה רבינו. משה רבינו לא התנה את אמונתו במתן תשובה ברורה לבקשתו. שאלתו באה כבקשת מתנה מאת הבורא, בעת רצון, ולא כמבוא ובסיס לאמונה.
לא כן, הם אלו המתנים את האמונה בהתגלותו של הקב"ה ובהופעה ניסית. הם טועים בשניים. לא זו בלבד שהוכחה זו מיותרת, לאחר שהקב"ה נגלה אלינו בהר סיני, דבר שאותו סיפרו במשך דורות אבות לבנים. אלא שגם ההיגיון מחייב כי דבר כזה לא יקרה כל יום, לפי רצון כל איש ואיש.
בסופה של תפילת שחרית אנו מכריזים: " אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו אין כמושיענו ". ואחר כך אנו שואלים: " מי כאלוקינו, מי כאדונינו וכו'". זאת למרות שטבעי היה כי השאלה תבוא לפני התשובה. הדבר בא ללמד כי כאשר אדם בא לשאול שאלות בענייני אמונה, עליו להציב לעצמו את היעד הברור תחילה.
חוקר שיכנס למערה אשר לה נקודות התפצלות רבות, ללא ציון דרך, כאשר יבקש לצאת, ספק רב אם ימצא את דרכו חזרה.
חוקר שחייו יקרים לו, מותח חוט הנקשר לזיז שבפתח המערה, ואת קצהו האחר הוא נוטל עמו. הוא יכול גם לציין לעצמו בכל נקודת התפצלות את הדרך שממנה בא.
גם בחקר האלוקות יש לזכור כי ישנם דברים ברורים ומוחלטים, אשר יציבותם אינה תלויה במחקר שכלנו. לזכור כי ישנו בורא אחד ויחיד, המשגיח, המשלם שכר ועונש והיוצר את כל היצורים.
לכן אנו מכריזים תחילה: " אין כאלוקינו ". שכן קביעה זו ברורה לנו עוד לפני החקירה, ורק אחר כך רשאים אנו לשאול: "מי כאלוקינו". אין לאמונתנו תלות במתן התשובה לשאלות ששאלנו.
משה זכה אמנם לאספקלריה מאירה, לאחוז בכסא הכבוד, לדבר עם מלאכים ועוד, אך נבצר ממנו לראות את פני השכינה. " ויאמר, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי " (שמות ל"ג, י"ט) . משמע כי מדובר במשהו אשר אינו בר השגה לילוד אשה. נוכל, איפוא, להבין עד כמה עמוק הוא עניין זה של ידיעת ה'.
לקחי חטא העגל
יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה, כנסת ישראל, עד כמה עלובה היתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר מתן תורה. " סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים, עשו להם עגל מסכה " (שמות ל"ב, ח') .
קשה לנו להבין כיצד הגיע דור דעה, דור שראה את מעמד הר סיני לפולחן לעגל זהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים שישמשו לנו כמורה דרך בעבודת ה'.
הלקח הבולט, ואולי הראשון, שבלקחי פרשת העגל, הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. היה זה דור שהגיע לדרגת נבואה. במעמד זה הכריז הקב"ה על אלוקותו, ובני ישראל הכירו כי הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. השפעה אלוקית אדירה הורעפה עליהם במעמד זה. ועם כל זאת, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש אלוהים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו לו את דרכו. האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של הדרדרות?
זהו כוחו של היצר. ללמדך, כי גם מי ששמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, יכול להגיע לעבודת עגל זהב, וכי גם מי ששימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה יכול להפוך לצדוקי. שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני הדרדרות.
בדרך כלל לא יכול אדם להתדרדר בזמן כה קצר. ואילו כאן הם הפכו בבת אחת מרואי פני השכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן?
משעה שיצאו ממצרים הובלו בני ישראל תחת שבט הנהגתו של הרועה הנאמן, משה רבינו. ואילו עתה הם ראו מחזות של משה המת ושל מיטתו הפורחת באוויר. עם ישראל היה אז שבור ורצוץ, נפחד ומבוהל, ניצב בלב מדבר שמם וקודר, ללא מנהיג וללא כל הוראה באשר להמשך הדרך.
במצב זה שבו איבד העם את עשתונותיו, בהול על עתידו ואובד עצות, מצא השטן מקום לשלוט. במצב זה, אפילו אדם גדול עשוי למעוד.
המסקנה היא, שעל האדם לשמור על קור רוח ומתינות, המשמשים כתריס בפני הפורענות.
מפקד האוכלוסין
כלי התקשורת דיווחו ללא הרף על האסון שפקד את המדינה. לפתע פרצה מגיפה מסתורית שעשתה שמות בתושבים בני כל הגילאים. מכל קצוות המדינה החלו להגיע דיווחים על מאות חללים, ומספרם אף המשיך לעלות. הרשויות המקומיות פנו לתושבים וביקשו מהם להתנדב למשימות דחופות של פינוי החללים והבאתם לקבורה. מצב חרום הוכרז בכל המדינה - לא התקיימו לימודים במוסדות החינוך ואף בוטלו כל האירועים החגיגיים. הממשלה התכנסה לישיבת חירום, ובסיומה הודיע ראש הממשלה בשידור לאומה פרטים על האסון. בקול חנוק מדמעות, שנקטע מפעם לפעם, הוא אישר שמספר הקרבנות עד כה גדול מרבבה, וכפי הנראה, המספרים אינם סופיים. ראש הממשלה הודיע שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בדחיפות את הנסיבות שהביאו למגיפה, ותמליץ על דרכים שיש לנקוט כדי לבלום את התופעה הנוראה.
הוועדה התכנסה בדחיפות לישיבתה הראשונה, אולם עוד בטרם פרסמה את מסקנותיה, רווחו שמועות שונות שעשו להן כנפיים. ההשערות הצביעו על כיוונים שונים. רופאים הביעו השערות רבות, אולם הסתירות ביניהן כלל לא הביאו להרגעת הרוחות אלא להיפך אף הגבירו אותן. היו שטענו בעקשנות שהיה זה פיגוע חבלני מתוחכם שפעל באמצעות החדרת וירוס מסוכן לאוויר. היו שניסו להסביר שהגורמים למגיפה הם מקורות המים ואיכותם הירודה. אסטרולוגים ניסו אף הם את כוחם, בהסבירם שהכל נובע ממיקומם הנדיר של גרמי השמים באותה שעה.
אולם לתשומת לב מיוחדת זכתה דעתם של אנשים המאמינים בבורא, שטענו שהמפקד שנערך באחרונה ברחבי המדינה הוא זה שהביא את האסון. לעומתם, טענו אנשים ריאליסטים שלא נראה כל קשר הגיוני בין פעולה מנהלית שנערכה על ידי לשכת מרשם האוכלוסין לבין האסון. אולם היהודים המאמינים דבקו בגרסתם. הם הצביעו על דברי התורה שכתבה במפורש אודות ההימנעות מספירת העם: " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם " (שמות ל', י"ב) . לפנינו כתובה איפוא, אזהרה ברורה שאין למנות את עם ישראל בצורה ישירה. התורה גם מבהירה מה עלול לקרות אם אכן יעברו על איסור זה. נגף (מגיפה) ואסון יפגעו בעם. למרבה הצער, הם הוסיפו, מאחר שלא נשמרה אזהרה זו, התקיימו דבריה של התורה בדיוק מופתי עד להדהים.
המאורע המתואר אינו דמיוני כלל. הדבר אירע במציאות, והוא מתואר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד) . דוד המלך שלח את יואב שר צבאו למנות את העם. כתוצאה מהמפקד פרצה מגיפה שהפילה שבעים אלף חללים בתוך מספר שעות. באותם ימים לא הוקמו ועדות חקירה, ואף לא תלו את סיבות המגיפה בגורמים אנושיים או טבעיים. לדוד המלך נודע מיד על מה ולמה יצא הקצף. העונש ודרך התרחשותו הצביעו בבירור על החטא. בנוסף לכך, לנוכח העובדה שהתורה צפתה זאת מראש, קיימת כאן הוכחה לעובדה שהתורה ניתנה מן השמים.
האיסור למנות את העם באופן ישיר קיים רק אצל עם ישראל. לא מצאנו דרישה מעין זו אצל יתר אומות העולם. שורש האיסור נעוץ בהבטחה שהבטיח הבורא לאבותינו אברהם,יצחק ויעקב להרבות את זרעם, עד אשר לא יוכלו לספור אותם. הדברים מבוארים בכמה מפסוקי התורה, כגון, ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו:" אשר אם יוכל איש לספור את עפר הארץ, גם זרעך ימנה " (בראשית י"ג, ט"ז) . אדם המונה את ישראל מנסה לכפור בהבטחה זו שהובטחה לאבותינו ממרום. עונשי שמים ניתנים בדרך כלל באותו מישור שבו היה החטא. גם בענייננו, באותה מידה עצמה שבה היה העוון, כלומר, הניסיון לתת מספר לעם ישראל, באותו עניין בא גם הגמול - התמעטות העם.
בציוויה של התורה לתת מחצית השקל דווקא ולא שקל שלם, גילתה התורה את חשיבות אחדות העם. כל יחיד ויחיד הוא מחצית בלבד, חסר שלימות. יש צורך בהצטרפות של אחר עימו כדי להגיע לשלמות. הדבר מוכיח על חיבור והצטרפות ללא פירוד שיאפיינו את העם. אחדות זו מביאה בעקבותיה ברכה ומרחיקה כל מגיפה או פגע.
חטא העגל
בעת קבלת התורה התעלה עם ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות, עד ששוב לא שלט בהם המוות. אלא שחטא העגל גרם לכך שחלה ירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם. עד ליום הגאולה השלמה, יום שבו יבולע המוות לנצח, הכל עדיין חיים תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.
ואכן, אם נתבונן בחטא ובפרטיו, נמצא שההאשמה הכללית שהוטלה על העם כולו בעקבות חטא העגל, נובעת ממעלתם הגבוהה של בני ישראל שחיו באותו דור.
מספר החוטאים היה כמחצית אחוז ממספרם של בני ישראל. רק כשלושת אלפים איש חטאו, כפי שמצוין בפסוקים, בעוד שהעם מנה שש מאות אלף גברים, מלבד נשים, טף וזקנים. מספרם הכולל של העם הגיע למיליונים.
האחראים לכישלון בחטא היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים, הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: " אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים " (שמות ל"ב, ד') , בהתכוונם לעגל הזהב.
והנה, למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, האצבע המאשימה מופנית כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם של בני ישראל בשעה כה נשגבה, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. שכן אילו היה העם עומד בשיא השגתו הרוחנית, גם השוליים - אנשי הערב רב, לא היו פורשים ממנו.
דור המדבר, לאחר מעמד קבלת התורה, נסק לגבהים רוחניים. לנוכח גדלותם באותה עת, כל פגם שאירע, נחשב כפגם חמור ביותר. היה עליהם להציג דוגמת חיים למופת, לדורם ולדורות הבאים אחריהם, ומשלא עשו זאת הם נתבעו על כך ממרומים.
כאמור, עובדי העגל היו רק אחוז מזערי מהציבור בכללותו. גם המעטים הללו היו זמורה זרה שנתווספה לכרם בית ישראל. קצפו של הקב"ה על כלל העם נבע מהעובדה שנטע זר כזה יכול היה להימצא בתוכם. העובדה ששורש פורה ראש ולענה מסוג זה נמצא בתוכם, מוכיחה שכל שאר חלקי העם אינם נקיים לחלוטין מחטא. שורת הדין האלוקית אינה מוחלת אף לשותפות סמויה בביצוע החטא. כאמור, אילו עמד העם על גובהו הרוחני הנדרש, לא היו יכולים להימצא, אף לא אי שם בקצה המחנה, אנשים שיעבדו לעגל הזהב.