רצח נשיא בישראל
בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. זוהי הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.
אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע. העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב"טהרת המשפחה הישראלית" באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.
למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד "הצטיין" בכך אחד מנשיאי שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל: " והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד " (במדבר כ"ה, ו') .
פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני.
ואז יצא מן ההמון המתקהל - פנחס...
" ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה... ותעצר המגפה " (שם ז') .
והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב"פרס האלוקים לשלום". כה הם דברי האלוקים: " פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום " (שם, י"ב-י"ד) .
ברכתו של האלוקים העניקה למעשה זה לגיטימציה. לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.
אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?
במעשה זההשיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, הוא פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.
ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה - להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום.
נשים נגד יאוש
חמש אחיות עמדו במרכז מחנה ישראל במדבר ותבעו ממשה - זכויות.
בקשתן היתה הפגנה פרטית נגד הטרוניות והתבוסתנות שכירסמו בלבות הגברים. הפגנה, שזכתה להוקרת התורה, שחקקה לנצח בפרשה מיוחדת את סיפור דרישתן.
" ותקרבנה בנות צלופחד בן חפר... בן מנשה... בן יוסף... ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר... וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור: אבינו מת במדבר... למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו " (במדבר כ"ז, א'-ד') .
לכאורה, לפנינו דרישה פשוטה לקרקע בארץ האבות, הפגנה למען אינטרסים אישיים. בסך הכל דרשו בנות אלו, שבעת חלוקת ארץ ישראל לכשתיכבש, לא יקופחו.
היה זה, איפוא, מאבק רגיל ומוכר על זכויות. מאבק, שדומים לו מתרחשים יום יום בכל מקום שחיים בני אנוש. אבל חז"ל מעלים מאבק זה על נס.
מתברר, שלא על עצם הבקשה זכו להכרה, כי אם בגלל עיתוי הגשתה: "רבי נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים... ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: 'ניתנה ראש ונשובה למצרים'. אמר להן משה: 'והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתן מבקשות נחלה בארץ?'
אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל לחזור לארץ... באתר דלית גבר (במקום שאין גבר) השתדל להיות גבר" (ילקוט שמעוני פרשת פנחס תשע"ו) .
המדרש פורש את תמונת המצב בימים ההם. ימים של רוח נכאים ודכדוך שררו במחנה. עם ישראל הנודד זה קרוב לארבעים שנה במדבר, התעייף, אבד חזון, היאוש הכתיב את מהלכיו. הוא לא האמין שאי פעם יצא ממדבר מצוקותיו ויגיע אל המנוחה בארץ המיועדת. מה פלא כי העם הביט לאחוריו, לעבר מצרים, בערגה ובגעגועים גוברים.
בתוך אווירה עכורה זו, הופיעו האחיות לבית צלפחד ותבעו זכויות מוזרות. זכויות קרקע... בארץ ישראל דווקא. בארץ שנראתה לבני ישראל כחלום רחוק.
בניגוד לאחרים הן ניצבו ובידיהן דגל התקווה המונף אל על: 'אנו יודעות', אמרו למשה, 'שחרף כל סבלותינו, ניכנס לבסוף לארץ. ועל כן זו השעה לדאוג לעתידנו ולזכויותינו'. כך הפך מאבק פשוט על זכויות והטבות למנוף לשינוי אווירה. אמונתן המוצקה תרמה לשינוי במצב רוחו של העם הנבוך.
מול התביעה של: "נתנה ראש ונשובה למצרים", שהשמיעו התבוסתנים, השמיעו נשים אלו את התביעה: "תנה לנו אחוזה". בכך הן הפכו לסמל של אהבת ארץ ישראל.
גישה פשרנית מוטעית
חטאו של זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט בישראל, היא מהחמורות שבתורה. הדרך המחוצפת והסגנון העז שבחר בהם, מעידים כי אכן מצא לעצמו את התיאוריה השקרית שבאמצעותה יוכל לכסות את אשר בלבו. הוא היה הראשון אשר עשה מעשה זמרי וביקש שכר כפנחס...
בדרך מחושבת וערמומית טווה בלעם את תכנית ההכשלה ההמונית. הוא הציע לבלק כי רשות השלטון המואבי תקים רשת חנויות, קניון של תקופת התנ"ך. על פתחי חנויות אלו עמדו זקנות מואביות שהציעו את מרכולתן. המראה היה תמים למדי. קניון מואבי שמטרתו אך ורק רווח ממוני. לאורך שורת החנויות הגדולה נוצרה מעין טיילת. בני ישראל הילכו ליד החנויות ללא כל מחשבה רעה. וכי יש פסול כלשהו במסחר המנוהל על ידי הרשות המואבית?
הם נעצרו ליד החנויות, מתבוננים בסחורה המוצעת. היהודי היה שואל למחירו של המוצר, והמוכרת הזקנה ענתה לו. לפתע, פנתה אליו מוכרת צעירה שניצבה בתוככי החנות, והציעה לו אותו מוצר במחיר מוזל יותר. הוא השתכנע ונכנס פנימה כדי לבחון מקרוב את טיב הסחורה ואת מחירה. מהר מאד הדרדר אותו יהודי, אשר לא נכנס אלא כדי לרכוש כלי פשתן, לעברות חמורות, לאיסורי עריות ועבודה זרה.
זמרי מצא, שאם לא ניתן למנוע את צעירי ישראל מהנהירה אחר בנות מואב, יש לחתור להקטנת ממדיה של הפירצה. את הדרך לכך הוא מצא ב"פתרון", אשר לא היה אלא פשרה מסוכנת וחסרת טעם. בסיס הרעיון שמצא היה בהעברת מקום החטא. אם לא ניתן לעצור בעד החוטאים, יש לפעול להבאתן של המדייניות אל תוך מחנה ישראל. כך לפחות תימנע עבודת בעל פעור, לפחות לא יחטאו בחטא עבודה זרה.
זמרי הורה "הלכה" מבית המדרש הפשרני, שיש לקרב את המדייניות אל אמונת ישראל...
נגד מגמה זו התקומם פנחס. הוא ראה בה סכנה גדולה ביותר. בפתיחת צוהר לבנות מדין, תיסלל הדרך להעמדת צלם בהיכל, לטשטוש תחומים ולאנדרלמוסיה רוחנית טוטאלית. כך גם תיכנס הטומאה עצמה אל הקודש פנימה. הויתור והפשרה מזמינים בעקבותיהם את ההדרדרות.
אמנם בדרך זו קשה להשפיע על הרבים. עלול להשאר בעם רק מיעוט קטן שלא יחטא, אך מוטב כך. יישאר איפוא, פך שמן קטן, אך נקי וזך. עלינו רק לעשות את המוטל עלינו. כאשר אש אוחזת בקצה המחנה, מוטל עלינו להתבצר בעמדותינו, לא לוותר ולא לסגת.
מיניסטריון החינוך הרוסי קבע מספר שעות שבהן ילמדו בני הישיבה לימודי חול. היה זה תנאי בל יעבור למתן רישיון לפתיחתה של הישיבה. באסיפה שכונסה כדי לדון במצב הקשה, קם רבי יוסף דב סולובייצ'יק, והביע בקול רועד את דעתו: אסור לנו להסכים לקבל את גזירת המלכות, גם אם יעלה הדבר במחיר סגירתה של הישיבה. אמנם התורה מצווה עלינו ללמוד וללמד, להעמיד תלמידים ולהמשיך את מסירת התורה מדור לדור, אך ציווי זה קיים רק בדרך בה ניתנה התורה מסיני, על טהרת הקודש.
החלטה זו התקבלה על דעת כולם. ואכן, חודש לאחר פרסום הצו החדש, גורשו המוני הלומדים. דלתות הישיבה נחתמו בחותם המשטרה המקומית.
ה"חפץ חיים" סיפר סיפור זה וסיים אותו במוסר השכל: לו הסכימו אז להכליל לימודי חול בישיבת וולוז'ין, היתה חס ושלום התורה משתכחת מדורנו. כי הלא כך דרכו של היצר הרע, פותח בשתי שעות ביום בלימודי חול, עד אשר משאיר לבסוף רק שתי שעות ביום ללימודי קודש. אולם מכיוון שקברניטי אותו דור החליטו לעמוד איתן כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין, ולבסוף נעשו הן למבצרי תורה. דרך המעיין, שאם אתה סותמו מכאן פורץ הוא דרך ממקום אחר, ומימיו ממשיכים לפכות בעוז.
פינחס זכה לברית שלום ולכהונת עולם, כי מעשיו שמרו על עמנו לעד, לבל יפול ויאבד בשדות זרים.
תרומתו של פנחס לעם ישראל
ספרי ההיסטוריה מלמדים כי לעתים קבעו יחידים את גורלם של הרבים. לא אחת פוגשים אנו באישיות מורמת מעם, שבזכות שיעור קומתה היא הטביעה את חותמה על עמים שלמים. יש ואדם בודד עשוי לשנות את מצבו של דור שלם. לעתים אותו אדם הוא מנהיג הדור, ולעתים הוא אחד מן השורה.
כך אירע בשטים. מעשה שטן הצליח, ועלה בידו של בלעם להחטיא את ישראל בבנות מואב ובזבחי פעור.
העונש ממרום לא איחר לבוא. תוך שעות ספורות מתו במגיפה עשרים וארבעה אלף איש. המצב היה בכי רע. אפילו שלומי אמוני ישראל שכאבו את המצב, סבורים היו שאין בכוחם לעשות מאומה, והם נותרו בוכים בפתח אהל מועד.
פנחס, בקנאו את קנאת ה', הסיר את חרון האף והחימה מעל בני ישראל, ואמר למלאך המשחית: "הרף!" ואכן חיים רבים ניצלו בזכותו.
התורה מספרת: " וירא פינחס ויקם מתוך העדה " (במדבר כ"ח, ז') . גם בפרשת הגמול שקיבל פנחס נאמר: " בקנאו את קנאתי בתוכם " (פסוק י"א) . קיימת כאן הדגשה על עשותו את המעשה מתוך בני ישראל.
חטאו של זמרי היה חמור ביותר, גם לו היה חוטא בסתר. אולם עתה היה הדבר חמור שבעתיים, כי הוא נעשה לעיני כל העדה. את עוון חילול השם ניתן למחוק רק על ידי מעשה של קידוש השם. אותה פרהסיה שקלקל זמרי, תוקנה על ידי פינחס.
באותה עת התעורר קטרוג בשמים על כך שאיש מהעם אינו מתעורר לקנא את קנאת ה'. והנה, בשעה שקם פינחס לקנא לשם ה', עלה בידו להוכיח קבל עם ועדה, שאף על פי שחטאו ישראל, עדיין לא פסו אמונים מהם. ראיה לדבר היא, שהרי יש ביניהם מי שיקום לקדש שם שמים ולמחות על חילול ה'.
מטרת עצתו המרושעת של בלעם להחטיא את ישראל בבנות מואב ובהיצמדות לבעל פעור, היתה להדגיש כי חל ניתוק מוחלט בין ישראל לאביהם שבשמים.
התורה מעידה כי גם אלו שלא היו שלמים עם מעשיו של זמרי, לא נקפו אצבע להתנגד לו, והם ישבו בוכים בפתח אהל מועד. מן המציאות יודעים אנו, כי אם רואים אנשים מקוננים ובוכים, הרי זה מוכיח שהמצב אבוד. כל עוד נשקפת תקוה, אין מקום לבכי. מנסים לעשות מאמצים להציל את שניתן להציל. את זה בדיוק ניסה פינחס להפריך. הוא ביקש להוכיח שהמצב אינו אבוד. אמנם יש לערוך ניתוח קשה, אולם לאחר הניתוח המכאיב, ימשיך הגוף לחיות.
התעוררותו של פינחס לקנא את קנאת ה' נבעה מתוך עומק טהרת לבו. אותה קנאות פעלה את פעולתה לדורות. שכן כל אדם מישראל ילמד מכאן להכריז מלחמה על יצרו הרע, ואף לנצחו.
אותה התעוררות של פינחס שנולדה "מתוכם" והקרינה "לתוכם", לא פסקה, אלא ממשיכה לפעום בלבבות העם לעד.
בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. זוהי הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.
אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע. העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב"טהרת המשפחה הישראלית" באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.
למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד "הצטיין" בכך אחד מנשיאי שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל: " והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד " (במדבר כ"ה, ו') .
פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני.
ואז יצא מן ההמון המתקהל - פנחס...
" ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה... ותעצר המגפה " (שם ז') .
והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב"פרס האלוקים לשלום". כה הם דברי האלוקים: " פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום " (שם, י"ב-י"ד) .
ברכתו של האלוקים העניקה למעשה זה לגיטימציה. לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.
אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?
במעשה זההשיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, הוא פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.
ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה - להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום.
נשים נגד יאוש
חמש אחיות עמדו במרכז מחנה ישראל במדבר ותבעו ממשה - זכויות.
בקשתן היתה הפגנה פרטית נגד הטרוניות והתבוסתנות שכירסמו בלבות הגברים. הפגנה, שזכתה להוקרת התורה, שחקקה לנצח בפרשה מיוחדת את סיפור דרישתן.
" ותקרבנה בנות צלופחד בן חפר... בן מנשה... בן יוסף... ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר... וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור: אבינו מת במדבר... למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו " (במדבר כ"ז, א'-ד') .
לכאורה, לפנינו דרישה פשוטה לקרקע בארץ האבות, הפגנה למען אינטרסים אישיים. בסך הכל דרשו בנות אלו, שבעת חלוקת ארץ ישראל לכשתיכבש, לא יקופחו.
היה זה, איפוא, מאבק רגיל ומוכר על זכויות. מאבק, שדומים לו מתרחשים יום יום בכל מקום שחיים בני אנוש. אבל חז"ל מעלים מאבק זה על נס.
מתברר, שלא על עצם הבקשה זכו להכרה, כי אם בגלל עיתוי הגשתה: "רבי נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים... ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: 'ניתנה ראש ונשובה למצרים'. אמר להן משה: 'והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתן מבקשות נחלה בארץ?'
אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל לחזור לארץ... באתר דלית גבר (במקום שאין גבר) השתדל להיות גבר" (ילקוט שמעוני פרשת פנחס תשע"ו) .
המדרש פורש את תמונת המצב בימים ההם. ימים של רוח נכאים ודכדוך שררו במחנה. עם ישראל הנודד זה קרוב לארבעים שנה במדבר, התעייף, אבד חזון, היאוש הכתיב את מהלכיו. הוא לא האמין שאי פעם יצא ממדבר מצוקותיו ויגיע אל המנוחה בארץ המיועדת. מה פלא כי העם הביט לאחוריו, לעבר מצרים, בערגה ובגעגועים גוברים.
בתוך אווירה עכורה זו, הופיעו האחיות לבית צלפחד ותבעו זכויות מוזרות. זכויות קרקע... בארץ ישראל דווקא. בארץ שנראתה לבני ישראל כחלום רחוק.
בניגוד לאחרים הן ניצבו ובידיהן דגל התקווה המונף אל על: 'אנו יודעות', אמרו למשה, 'שחרף כל סבלותינו, ניכנס לבסוף לארץ. ועל כן זו השעה לדאוג לעתידנו ולזכויותינו'. כך הפך מאבק פשוט על זכויות והטבות למנוף לשינוי אווירה. אמונתן המוצקה תרמה לשינוי במצב רוחו של העם הנבוך.
מול התביעה של: "נתנה ראש ונשובה למצרים", שהשמיעו התבוסתנים, השמיעו נשים אלו את התביעה: "תנה לנו אחוזה". בכך הן הפכו לסמל של אהבת ארץ ישראל.
גישה פשרנית מוטעית
חטאו של זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט בישראל, היא מהחמורות שבתורה. הדרך המחוצפת והסגנון העז שבחר בהם, מעידים כי אכן מצא לעצמו את התיאוריה השקרית שבאמצעותה יוכל לכסות את אשר בלבו. הוא היה הראשון אשר עשה מעשה זמרי וביקש שכר כפנחס...
בדרך מחושבת וערמומית טווה בלעם את תכנית ההכשלה ההמונית. הוא הציע לבלק כי רשות השלטון המואבי תקים רשת חנויות, קניון של תקופת התנ"ך. על פתחי חנויות אלו עמדו זקנות מואביות שהציעו את מרכולתן. המראה היה תמים למדי. קניון מואבי שמטרתו אך ורק רווח ממוני. לאורך שורת החנויות הגדולה נוצרה מעין טיילת. בני ישראל הילכו ליד החנויות ללא כל מחשבה רעה. וכי יש פסול כלשהו במסחר המנוהל על ידי הרשות המואבית?
הם נעצרו ליד החנויות, מתבוננים בסחורה המוצעת. היהודי היה שואל למחירו של המוצר, והמוכרת הזקנה ענתה לו. לפתע, פנתה אליו מוכרת צעירה שניצבה בתוככי החנות, והציעה לו אותו מוצר במחיר מוזל יותר. הוא השתכנע ונכנס פנימה כדי לבחון מקרוב את טיב הסחורה ואת מחירה. מהר מאד הדרדר אותו יהודי, אשר לא נכנס אלא כדי לרכוש כלי פשתן, לעברות חמורות, לאיסורי עריות ועבודה זרה.
זמרי מצא, שאם לא ניתן למנוע את צעירי ישראל מהנהירה אחר בנות מואב, יש לחתור להקטנת ממדיה של הפירצה. את הדרך לכך הוא מצא ב"פתרון", אשר לא היה אלא פשרה מסוכנת וחסרת טעם. בסיס הרעיון שמצא היה בהעברת מקום החטא. אם לא ניתן לעצור בעד החוטאים, יש לפעול להבאתן של המדייניות אל תוך מחנה ישראל. כך לפחות תימנע עבודת בעל פעור, לפחות לא יחטאו בחטא עבודה זרה.
זמרי הורה "הלכה" מבית המדרש הפשרני, שיש לקרב את המדייניות אל אמונת ישראל...
נגד מגמה זו התקומם פנחס. הוא ראה בה סכנה גדולה ביותר. בפתיחת צוהר לבנות מדין, תיסלל הדרך להעמדת צלם בהיכל, לטשטוש תחומים ולאנדרלמוסיה רוחנית טוטאלית. כך גם תיכנס הטומאה עצמה אל הקודש פנימה. הויתור והפשרה מזמינים בעקבותיהם את ההדרדרות.
אמנם בדרך זו קשה להשפיע על הרבים. עלול להשאר בעם רק מיעוט קטן שלא יחטא, אך מוטב כך. יישאר איפוא, פך שמן קטן, אך נקי וזך. עלינו רק לעשות את המוטל עלינו. כאשר אש אוחזת בקצה המחנה, מוטל עלינו להתבצר בעמדותינו, לא לוותר ולא לסגת.
מיניסטריון החינוך הרוסי קבע מספר שעות שבהן ילמדו בני הישיבה לימודי חול. היה זה תנאי בל יעבור למתן רישיון לפתיחתה של הישיבה. באסיפה שכונסה כדי לדון במצב הקשה, קם רבי יוסף דב סולובייצ'יק, והביע בקול רועד את דעתו: אסור לנו להסכים לקבל את גזירת המלכות, גם אם יעלה הדבר במחיר סגירתה של הישיבה. אמנם התורה מצווה עלינו ללמוד וללמד, להעמיד תלמידים ולהמשיך את מסירת התורה מדור לדור, אך ציווי זה קיים רק בדרך בה ניתנה התורה מסיני, על טהרת הקודש.
החלטה זו התקבלה על דעת כולם. ואכן, חודש לאחר פרסום הצו החדש, גורשו המוני הלומדים. דלתות הישיבה נחתמו בחותם המשטרה המקומית.
ה"חפץ חיים" סיפר סיפור זה וסיים אותו במוסר השכל: לו הסכימו אז להכליל לימודי חול בישיבת וולוז'ין, היתה חס ושלום התורה משתכחת מדורנו. כי הלא כך דרכו של היצר הרע, פותח בשתי שעות ביום בלימודי חול, עד אשר משאיר לבסוף רק שתי שעות ביום ללימודי קודש. אולם מכיוון שקברניטי אותו דור החליטו לעמוד איתן כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין, ולבסוף נעשו הן למבצרי תורה. דרך המעיין, שאם אתה סותמו מכאן פורץ הוא דרך ממקום אחר, ומימיו ממשיכים לפכות בעוז.
פינחס זכה לברית שלום ולכהונת עולם, כי מעשיו שמרו על עמנו לעד, לבל יפול ויאבד בשדות זרים.
תרומתו של פנחס לעם ישראל
ספרי ההיסטוריה מלמדים כי לעתים קבעו יחידים את גורלם של הרבים. לא אחת פוגשים אנו באישיות מורמת מעם, שבזכות שיעור קומתה היא הטביעה את חותמה על עמים שלמים. יש ואדם בודד עשוי לשנות את מצבו של דור שלם. לעתים אותו אדם הוא מנהיג הדור, ולעתים הוא אחד מן השורה.
כך אירע בשטים. מעשה שטן הצליח, ועלה בידו של בלעם להחטיא את ישראל בבנות מואב ובזבחי פעור.
העונש ממרום לא איחר לבוא. תוך שעות ספורות מתו במגיפה עשרים וארבעה אלף איש. המצב היה בכי רע. אפילו שלומי אמוני ישראל שכאבו את המצב, סבורים היו שאין בכוחם לעשות מאומה, והם נותרו בוכים בפתח אהל מועד.
פנחס, בקנאו את קנאת ה', הסיר את חרון האף והחימה מעל בני ישראל, ואמר למלאך המשחית: "הרף!" ואכן חיים רבים ניצלו בזכותו.
התורה מספרת: " וירא פינחס ויקם מתוך העדה " (במדבר כ"ח, ז') . גם בפרשת הגמול שקיבל פנחס נאמר: " בקנאו את קנאתי בתוכם " (פסוק י"א) . קיימת כאן הדגשה על עשותו את המעשה מתוך בני ישראל.
חטאו של זמרי היה חמור ביותר, גם לו היה חוטא בסתר. אולם עתה היה הדבר חמור שבעתיים, כי הוא נעשה לעיני כל העדה. את עוון חילול השם ניתן למחוק רק על ידי מעשה של קידוש השם. אותה פרהסיה שקלקל זמרי, תוקנה על ידי פינחס.
באותה עת התעורר קטרוג בשמים על כך שאיש מהעם אינו מתעורר לקנא את קנאת ה'. והנה, בשעה שקם פינחס לקנא לשם ה', עלה בידו להוכיח קבל עם ועדה, שאף על פי שחטאו ישראל, עדיין לא פסו אמונים מהם. ראיה לדבר היא, שהרי יש ביניהם מי שיקום לקדש שם שמים ולמחות על חילול ה'.
מטרת עצתו המרושעת של בלעם להחטיא את ישראל בבנות מואב ובהיצמדות לבעל פעור, היתה להדגיש כי חל ניתוק מוחלט בין ישראל לאביהם שבשמים.
התורה מעידה כי גם אלו שלא היו שלמים עם מעשיו של זמרי, לא נקפו אצבע להתנגד לו, והם ישבו בוכים בפתח אהל מועד. מן המציאות יודעים אנו, כי אם רואים אנשים מקוננים ובוכים, הרי זה מוכיח שהמצב אבוד. כל עוד נשקפת תקוה, אין מקום לבכי. מנסים לעשות מאמצים להציל את שניתן להציל. את זה בדיוק ניסה פינחס להפריך. הוא ביקש להוכיח שהמצב אינו אבוד. אמנם יש לערוך ניתוח קשה, אולם לאחר הניתוח המכאיב, ימשיך הגוף לחיות.
התעוררותו של פינחס לקנא את קנאת ה' נבעה מתוך עומק טהרת לבו. אותה קנאות פעלה את פעולתה לדורות. שכן כל אדם מישראל ילמד מכאן להכריז מלחמה על יצרו הרע, ואף לנצחו.
אותה התעוררות של פינחס שנולדה "מתוכם" והקרינה "לתוכם", לא פסקה, אלא ממשיכה לפעום בלבבות העם לעד.