פרשת תצווה
מלבושי כבוד
בבגדי הכהונה היה כח סגולי לכפר על עוונות בני ישראל. בגד בגד וסגולתו המיוחדת לו. הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, המצנפת על גסות הרוח, האבנט על הרהור הלב, החושן על הדינים, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע והציץ על עזות פנים (זבחים, פ"ח
.
לשכה מיוחדת היתה בבית המקדש למטרת הטיפול בבגדי הכהונה. על הממונה של לשכה זו הוטלה האחריות להכנתם של בגדי כהונה, אשר ישרתו את הכהנים בעבודתם. לשכה זו, לשכת פנחס המלביש, היתה מימין לשער ניקנור, השער שבו נכנסו הבאים לעזרת ישראל. בלשכה זו היתה גם מלתחה מסודרת שבה אוכסנו בגדי הכהנים.
מכיון שהבגדים נעשו " לכבוד ולתפארת " היה עליהם להיות חדשים, נאים ומצוחצחים. כהן שעבד בבגד שהיה קצר או ארוך ממידתו, עבודתו פסולה. בגדי הכהונה לא עברו כל כיבוס, שכן בגד שבלה או התלכלך מעט, יצא מכלל שימוש והוא שימש לפתילות, להארת שטח העזרות. כך נהגו בכל בגדי הכהונה, למעט בגדי כהן גדול, אשר לאחר שבלו היו טעונים גניזה. את פתילות המנורות שהאירו בשמחת בית השואבה היו מכינים ממכנסי הכהנים ומהאבנטים שלהם.
כמו כל שאר כלי בית המקדש, נעשו בגדי הכהונה בפאר והדר, כיאות וכראוי לארמונו של המלך. הכהנים הם המשרתים בבית זה ועל כן מהראוי שגם הם ילכו בבגדי שרד.
בן זומא הכיר תודה למציאות שבה מתגלגל בגד מוכן לידיו. הוא החשיב את משמעות הבגד. מדברי חז"ל למדנו גם עד כמה גדולה חובת הזהירות בכבודם של הבגדים. כאשר מצא דוד את שאול הישן במערה, קם וקרע בלט את כנף מעילו של שאול, סימן ורמז לכך שהיה בידו ליטול את נפשו. אך חז"ל מתחו ביקורת על מעשה זה של דוד המלך: "אמר רבי יוסי בר רב חנינא: 'כל המבזה את הבגדים סוף שאינו נהנה מהם', שנאמר: 'והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו'" (ברכות ס"ב) . רמת ההתייחסות שלנו לדבר מסוים, משפיעה על רמת ההנאה מאותו דבר.
הבגדים מכבדים את הנושא אותם, לא רק ביחס לרושם שעושים על אחרים, אלא גם בהשפעה על עצמו של זה הלובש אותם. יש בהם כדי לעצב ולגבש את אישיותו ולבנות את דמותו הרוחנית. כאשר האדם נותן את דעתו על אופי מלבושיו, הוא בעצם נותן את דעתו על דמותו הרוחנית.
קיום המצוות - נתינה שהיא לקיחה
בפתחה של פרשת תצווה נאמר: " וייקחו אליך שמן זית זך " (שמות כ"ז, כ') . עיון במשמעותה של המלה "וייקחו" מוליך אותנו לעבר השקפה ברורה על תרי"ג המצוות ועל עבודתנו הרוחנית.
מובא בחז"ל: "כיון שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה 'וייקחו לי תרומה' (שמות כ"ה, ב') ". מהו הקשר בין "נעשה ונשמע" לציווי " ויקחו לי תרומה "? ומהו פשר הלשון " ויקחו ", בשעה שמדובר בנתינה?
פסוק זה מלמדנו שרכושו האמיתי של האדם הינו הממון שהוא נותן לצדקה. הון רב ספון באוצרותיו של עשיר, אך הוא אינו נחשב לממונו. היוכל הוא ליטלו עמו לעולם הבא? לעומת זאת, את שכר הצדקה שחילק הוא אכן עתיד ליטול עמו לעולם הנצח.
מכאן אנו למדים, שנתינה לצדקה היא בעצם לקיחה. עתה מובן מדוע דקדק הכתוב לומר: " ויקחו לי " " ויקחו אליך ". התורה באה ללמדנו שלא נתינה היא זו, אלא לקיחה. אמנם הנודבים למשכן הזילו זהב מכיסם וביצעו פעולה של נתינה, אך במבט מעמיק יותר היתה זו לקיחה.
כל מצוה ניתן לראותה כנתינה, אולם ניתן גם להגדירה כלקיחה. התורה מלמדת אותנו את ההיבט האמיתי, המצוות אינן מהוות נתינה כי אם לקיחה.
הדבר דומה לאדם המשקיע סכום כסף בעסקה העתידה להניב רווחים גדולים. כל בר דעת מבין שנתינה זו - לקיחה היא, שכן תמורת ההשקעה הקטנה עתיד המשקיע לגרוף הון רב!
לאחר ההכרה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים, עלינו ללמוד שכל הקרבה למענם היא בבחינת השקעה בעסקה אשר עתידה להביא בעקבותיה רווחים גדולים ועצומים יותר מכל עסקה אחרת.
חז"ל ממשילים זאת לאדם שישב על פרשת דרכים, ולפניו שני שבילים. ומודיע לעוברים ושבים ואומר להם: "שביל זה שתחילתו מישור, סופו קוצים. שביל זה שתחילתו קוצים, סופו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את עוזבי התורה מצליחים בעולם הזה, סופם להדחות באחרונה".
העולם הזה מפתה את האדם ומזמין אותו לחיים מאושרים. מול פיתוי זה בא הציווי: ו" בחרת בחיים ". מתיקותם המדומה של חיי שעה - מטעה היא.
האדם שבמשל ממשיך להנחות אותנו תמיד. הוא מצביע על השביל שתחילתו קוצים, היוצרים אשליה כאילו נדרשות מאיתנו הקרבה ו"נתינה", אך חיש מהר מתברר שכולו מישור, שכולו "לקיחה". כאן טמון האושר האמיתי הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
הלב של ישראל
בגדי הכהונה של אהרן הכהן ובניו הוסיפו מימד של קדושה לשבט הכהונה. הם העניקו חשיבות ופאר ללובשיהם, כבגדי מלכות המכבדים את לובשיהם.
כהן הניגש לעבודה בבית המקדש מבלי ללבוש תחילה את בגדי הכהונה, ואפילו החסיר רק אחד מהבגדים, פסול הוא לעבודת הקודש.
בבגדים אלו יש הרבה מעבר לפאר חיצוני. בפנימיותם מכילים בגדים אלו עניינים רמים המקדשים את הכוהנים ומכשירים אותם לעבודת המקדש.
הכהן הגדול נכנס למקדש כשהוא לבוש בשמונה בגדים. מבין הבגדים שנוספו לכהן הגדול בלט חושן המשפט שהיה נתון על לבו.
בתוככי החושן נתונים היו האורים והתומים המכילים את השם המפורש של ה'. שתים עשרה אבנים יקרות היו קבועות בחושן, ועל כל אחת מהן חרות היה שמו של אחד השבטים. בעזרת אותיות אלו יכול היה עם ישראל לקבל מענה לשאלות הציבור שעלו על הפרק. האותיות שבחושן היו מאירות, והכהן הגדול, ברוח הקודש שהיתה שורה עליו, היה מצרף את האותיות למילים, ואלה היוו את התשובה לשאלה.
עניין מהותי ועמוק טמון כאן. שמותיהם של שבטי ישורון הביעו את מהותם הייחודית של השבטים. שמו של כל שבט לא היה שם סתמי, אלא היה מכוון לעניינו הפנימי והרוחני של אותו שבט. הקדושה האלוקית שאפיינה את סגולתו של השבט, מסוגלת היתה להאיר ולהעניק תשובות אלוקיות לדורשי ה'.
אמנם לא כל אדם ראוי היה לשאת בגד תפארת זה. סגולותיו המיוחדות של אהרן הכהן, הן אלו שעשו אותו מוכשר וראוי לענוד את חושן המשפט. כח רוחני זה הוא הוריש לכוהנים הגדולים הבאים אחריו. לבו האוהב, הרחום והטהור של אהרן התאחד עם נשמות כלל ישראל כאשר נשא על לבו את חושן המשפט.
כשביקש הקב"ה להטיל על משה רבינו את השליחות הגדולה לגאול את ישראל ממצרים, הוא חשש שעלולה להיגרם לאהרן, אחיו הגדול, חלישות דעת כלשהי. משה רבינו העדיף לוותר על התפקיד, ובלבד שלא לגרום עוגמת נפש לאחיו.
אלא שהקב"ה הודיע למשה, שאהרן נעלה הרבה מעבר לכל חישוב אנוכי. כל חלל לבו של אהרן היה גדוש באהבת ישראל ללא מצרים. להפך הוא עוד שמח בלבו פנימה שמשה יקבל את התפקיד הנשגב. בשכר נקיות לב זו, זכה אהרן ללבוש את החושן ולהאיר ממנו לכל ישראל.
כאשר לבש אהרן הכהן את בגדי הכהונה, היו כל כוונותו וכל מעייניו נתונים בכוונה לשם שמים. נאמר על אודות אהרן: " ויעש כאשר צוה ה' את משה " (ויקרא ט"ז, ל"ז) . וביאר רש"י שם: " מלמד שלא היה אהרן לובשם לגדולתו, אלא כמקיים מצות המלך (מצות ה')".
זאת ועוד, כדי להאיר את חושן המשפט הוצרך אהרן להיות חדור בתכונה נוספת, שאף היא דרשה טהרת לב, הכוונה היא לאהבת ישראל.
משמעות הפסוק: " ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו " (שמות כ"ח, כ"ט), כוללת בפנימיותה את הקביעה שאהרן נשא את שמות בני ישראל בתוככי לבו. לבו האוהב של אהרן מסוגל היה להוות סמל לדברי המשנה במסכת אבות, המתייחסת לתכונותיו של אהרן: " אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה " (מסכת אבות פרק א', י"ב). אהבת ישראל זו סייעה אף היא להארה השמיימית שנראתה על חושן המשפט.
ערכו של דיבור
אילו היינו נשאלים אלו בגדים ראוי שילבש הכהן הגדול, כדי שהללו יכפרו על חטא לשון הרע, לבטח היינו משיבים, כי ראוי שיהיו אלו בגדים שאינם משמיעים קול כלשהו. הדממה שבגדים אלו משרים, היתה מלמדת על חובת השתיקה של בני האדם.
לדעת התורה, הכיוון הוא הפוך. על שולי המעיל נתלו פעמוני זהב שהשמיעו קולות בעת הילוכו של הכהן. משתמע מכאן, שלא בדממה הקב"ה חפץ, אלא דווקא בקולות. הקולות צריכים להיות כשרים, קולות שאין בהם לשון הרע.
אמנם השתיקה היא אמנות נפלאה, אך עם זאת, יש להשתמש בסגולות הדיבור שנטע ה' באדם כדי לפעול באמצעותן להשגת מטרות נעלות.
מהתבוננות במשנתו של רבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר "חפץ חיים", ובמסירות נפשו להחדרת ההכרה בחומר איסורי לשון הרע ורכילות, ניתן היה להבין שהוא עצמו היווה דמות של שתקן נצחי. ולא היא! אלו שזכו לשהות במחיצתו סיפרו כי מרבה היה בדיבור. בכל עת היה נושא את דיברותיו בהלכה וביראת ה'. נוסף לכך, הוא לא נמנע מלגלות את דעתו בעניינים שעמדו על הפרק, הן בנושאי הכלל והן בנושאי הפרט. ורבים נהנו ממנו תדיר עצה ותושייה.
ברוח זו ביארו חכמים קדמונים את האמור במשנה: " סייג לחכמה שתיקה " (אבות ג', י"ג). מדברי המשנה משתמע שהשתיקה מהווה סייג השומר על החכמה. מהי איפוא החכמה עצמה? הווי אומר, החכמה היא הדיבור, דיבור שאין בו גלישה לתחום האסור.
את הדיבור המותר ואת הדיבור הקדוש סימלו הפעמונים שהשמיעו את קולם כאשר נכנס הכהן הגדול אל הקודש, אל המקום בו שרתה השכינה. הקרבה אל הבורא יחד עם התשובה כיפרה על אחד החטאים החמורים, חטא לשון הרע.
נוסיף פרט מעניין. נאמר בתורה שהשמעת קולם של הפעמונים נדרשה לא רק בהיכנס הכהן אל הקודש, אלא גם בצאתו: " ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות " (שמות כ"ח, ל"ה).
התורה רמזה שרישומה של הקדושה חייב להוותר אף לאחר היציאה מבית המקדש. תפקיד האדם להשתדל שכל התעלות שהוא זוכה להגיע אליה, לא תחלוף ותעבור, אלא תותיר רושם רב לאורך זמן.
מלבושי כבוד
בבגדי הכהונה היה כח סגולי לכפר על עוונות בני ישראל. בגד בגד וסגולתו המיוחדת לו. הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, המצנפת על גסות הרוח, האבנט על הרהור הלב, החושן על הדינים, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע והציץ על עזות פנים (זבחים, פ"ח
. לשכה מיוחדת היתה בבית המקדש למטרת הטיפול בבגדי הכהונה. על הממונה של לשכה זו הוטלה האחריות להכנתם של בגדי כהונה, אשר ישרתו את הכהנים בעבודתם. לשכה זו, לשכת פנחס המלביש, היתה מימין לשער ניקנור, השער שבו נכנסו הבאים לעזרת ישראל. בלשכה זו היתה גם מלתחה מסודרת שבה אוכסנו בגדי הכהנים.
מכיון שהבגדים נעשו " לכבוד ולתפארת " היה עליהם להיות חדשים, נאים ומצוחצחים. כהן שעבד בבגד שהיה קצר או ארוך ממידתו, עבודתו פסולה. בגדי הכהונה לא עברו כל כיבוס, שכן בגד שבלה או התלכלך מעט, יצא מכלל שימוש והוא שימש לפתילות, להארת שטח העזרות. כך נהגו בכל בגדי הכהונה, למעט בגדי כהן גדול, אשר לאחר שבלו היו טעונים גניזה. את פתילות המנורות שהאירו בשמחת בית השואבה היו מכינים ממכנסי הכהנים ומהאבנטים שלהם.
כמו כל שאר כלי בית המקדש, נעשו בגדי הכהונה בפאר והדר, כיאות וכראוי לארמונו של המלך. הכהנים הם המשרתים בבית זה ועל כן מהראוי שגם הם ילכו בבגדי שרד.
בן זומא הכיר תודה למציאות שבה מתגלגל בגד מוכן לידיו. הוא החשיב את משמעות הבגד. מדברי חז"ל למדנו גם עד כמה גדולה חובת הזהירות בכבודם של הבגדים. כאשר מצא דוד את שאול הישן במערה, קם וקרע בלט את כנף מעילו של שאול, סימן ורמז לכך שהיה בידו ליטול את נפשו. אך חז"ל מתחו ביקורת על מעשה זה של דוד המלך: "אמר רבי יוסי בר רב חנינא: 'כל המבזה את הבגדים סוף שאינו נהנה מהם', שנאמר: 'והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו'" (ברכות ס"ב) . רמת ההתייחסות שלנו לדבר מסוים, משפיעה על רמת ההנאה מאותו דבר.
הבגדים מכבדים את הנושא אותם, לא רק ביחס לרושם שעושים על אחרים, אלא גם בהשפעה על עצמו של זה הלובש אותם. יש בהם כדי לעצב ולגבש את אישיותו ולבנות את דמותו הרוחנית. כאשר האדם נותן את דעתו על אופי מלבושיו, הוא בעצם נותן את דעתו על דמותו הרוחנית.
קיום המצוות - נתינה שהיא לקיחה
בפתחה של פרשת תצווה נאמר: " וייקחו אליך שמן זית זך " (שמות כ"ז, כ') . עיון במשמעותה של המלה "וייקחו" מוליך אותנו לעבר השקפה ברורה על תרי"ג המצוות ועל עבודתנו הרוחנית.
מובא בחז"ל: "כיון שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה 'וייקחו לי תרומה' (שמות כ"ה, ב') ". מהו הקשר בין "נעשה ונשמע" לציווי " ויקחו לי תרומה "? ומהו פשר הלשון " ויקחו ", בשעה שמדובר בנתינה?
פסוק זה מלמדנו שרכושו האמיתי של האדם הינו הממון שהוא נותן לצדקה. הון רב ספון באוצרותיו של עשיר, אך הוא אינו נחשב לממונו. היוכל הוא ליטלו עמו לעולם הבא? לעומת זאת, את שכר הצדקה שחילק הוא אכן עתיד ליטול עמו לעולם הנצח.
מכאן אנו למדים, שנתינה לצדקה היא בעצם לקיחה. עתה מובן מדוע דקדק הכתוב לומר: " ויקחו לי " " ויקחו אליך ". התורה באה ללמדנו שלא נתינה היא זו, אלא לקיחה. אמנם הנודבים למשכן הזילו זהב מכיסם וביצעו פעולה של נתינה, אך במבט מעמיק יותר היתה זו לקיחה.
כל מצוה ניתן לראותה כנתינה, אולם ניתן גם להגדירה כלקיחה. התורה מלמדת אותנו את ההיבט האמיתי, המצוות אינן מהוות נתינה כי אם לקיחה.
הדבר דומה לאדם המשקיע סכום כסף בעסקה העתידה להניב רווחים גדולים. כל בר דעת מבין שנתינה זו - לקיחה היא, שכן תמורת ההשקעה הקטנה עתיד המשקיע לגרוף הון רב!
לאחר ההכרה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים, עלינו ללמוד שכל הקרבה למענם היא בבחינת השקעה בעסקה אשר עתידה להביא בעקבותיה רווחים גדולים ועצומים יותר מכל עסקה אחרת.
חז"ל ממשילים זאת לאדם שישב על פרשת דרכים, ולפניו שני שבילים. ומודיע לעוברים ושבים ואומר להם: "שביל זה שתחילתו מישור, סופו קוצים. שביל זה שתחילתו קוצים, סופו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את עוזבי התורה מצליחים בעולם הזה, סופם להדחות באחרונה".
העולם הזה מפתה את האדם ומזמין אותו לחיים מאושרים. מול פיתוי זה בא הציווי: ו" בחרת בחיים ". מתיקותם המדומה של חיי שעה - מטעה היא.
האדם שבמשל ממשיך להנחות אותנו תמיד. הוא מצביע על השביל שתחילתו קוצים, היוצרים אשליה כאילו נדרשות מאיתנו הקרבה ו"נתינה", אך חיש מהר מתברר שכולו מישור, שכולו "לקיחה". כאן טמון האושר האמיתי הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
הלב של ישראל
בגדי הכהונה של אהרן הכהן ובניו הוסיפו מימד של קדושה לשבט הכהונה. הם העניקו חשיבות ופאר ללובשיהם, כבגדי מלכות המכבדים את לובשיהם.
כהן הניגש לעבודה בבית המקדש מבלי ללבוש תחילה את בגדי הכהונה, ואפילו החסיר רק אחד מהבגדים, פסול הוא לעבודת הקודש.
בבגדים אלו יש הרבה מעבר לפאר חיצוני. בפנימיותם מכילים בגדים אלו עניינים רמים המקדשים את הכוהנים ומכשירים אותם לעבודת המקדש.
הכהן הגדול נכנס למקדש כשהוא לבוש בשמונה בגדים. מבין הבגדים שנוספו לכהן הגדול בלט חושן המשפט שהיה נתון על לבו.
בתוככי החושן נתונים היו האורים והתומים המכילים את השם המפורש של ה'. שתים עשרה אבנים יקרות היו קבועות בחושן, ועל כל אחת מהן חרות היה שמו של אחד השבטים. בעזרת אותיות אלו יכול היה עם ישראל לקבל מענה לשאלות הציבור שעלו על הפרק. האותיות שבחושן היו מאירות, והכהן הגדול, ברוח הקודש שהיתה שורה עליו, היה מצרף את האותיות למילים, ואלה היוו את התשובה לשאלה.
עניין מהותי ועמוק טמון כאן. שמותיהם של שבטי ישורון הביעו את מהותם הייחודית של השבטים. שמו של כל שבט לא היה שם סתמי, אלא היה מכוון לעניינו הפנימי והרוחני של אותו שבט. הקדושה האלוקית שאפיינה את סגולתו של השבט, מסוגלת היתה להאיר ולהעניק תשובות אלוקיות לדורשי ה'.
אמנם לא כל אדם ראוי היה לשאת בגד תפארת זה. סגולותיו המיוחדות של אהרן הכהן, הן אלו שעשו אותו מוכשר וראוי לענוד את חושן המשפט. כח רוחני זה הוא הוריש לכוהנים הגדולים הבאים אחריו. לבו האוהב, הרחום והטהור של אהרן התאחד עם נשמות כלל ישראל כאשר נשא על לבו את חושן המשפט.
כשביקש הקב"ה להטיל על משה רבינו את השליחות הגדולה לגאול את ישראל ממצרים, הוא חשש שעלולה להיגרם לאהרן, אחיו הגדול, חלישות דעת כלשהי. משה רבינו העדיף לוותר על התפקיד, ובלבד שלא לגרום עוגמת נפש לאחיו.
אלא שהקב"ה הודיע למשה, שאהרן נעלה הרבה מעבר לכל חישוב אנוכי. כל חלל לבו של אהרן היה גדוש באהבת ישראל ללא מצרים. להפך הוא עוד שמח בלבו פנימה שמשה יקבל את התפקיד הנשגב. בשכר נקיות לב זו, זכה אהרן ללבוש את החושן ולהאיר ממנו לכל ישראל.
כאשר לבש אהרן הכהן את בגדי הכהונה, היו כל כוונותו וכל מעייניו נתונים בכוונה לשם שמים. נאמר על אודות אהרן: " ויעש כאשר צוה ה' את משה " (ויקרא ט"ז, ל"ז) . וביאר רש"י שם: " מלמד שלא היה אהרן לובשם לגדולתו, אלא כמקיים מצות המלך (מצות ה')".
זאת ועוד, כדי להאיר את חושן המשפט הוצרך אהרן להיות חדור בתכונה נוספת, שאף היא דרשה טהרת לב, הכוונה היא לאהבת ישראל.
משמעות הפסוק: " ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו " (שמות כ"ח, כ"ט), כוללת בפנימיותה את הקביעה שאהרן נשא את שמות בני ישראל בתוככי לבו. לבו האוהב של אהרן מסוגל היה להוות סמל לדברי המשנה במסכת אבות, המתייחסת לתכונותיו של אהרן: " אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה " (מסכת אבות פרק א', י"ב). אהבת ישראל זו סייעה אף היא להארה השמיימית שנראתה על חושן המשפט.
ערכו של דיבור
אילו היינו נשאלים אלו בגדים ראוי שילבש הכהן הגדול, כדי שהללו יכפרו על חטא לשון הרע, לבטח היינו משיבים, כי ראוי שיהיו אלו בגדים שאינם משמיעים קול כלשהו. הדממה שבגדים אלו משרים, היתה מלמדת על חובת השתיקה של בני האדם.
לדעת התורה, הכיוון הוא הפוך. על שולי המעיל נתלו פעמוני זהב שהשמיעו קולות בעת הילוכו של הכהן. משתמע מכאן, שלא בדממה הקב"ה חפץ, אלא דווקא בקולות. הקולות צריכים להיות כשרים, קולות שאין בהם לשון הרע.
אמנם השתיקה היא אמנות נפלאה, אך עם זאת, יש להשתמש בסגולות הדיבור שנטע ה' באדם כדי לפעול באמצעותן להשגת מטרות נעלות.
מהתבוננות במשנתו של רבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר "חפץ חיים", ובמסירות נפשו להחדרת ההכרה בחומר איסורי לשון הרע ורכילות, ניתן היה להבין שהוא עצמו היווה דמות של שתקן נצחי. ולא היא! אלו שזכו לשהות במחיצתו סיפרו כי מרבה היה בדיבור. בכל עת היה נושא את דיברותיו בהלכה וביראת ה'. נוסף לכך, הוא לא נמנע מלגלות את דעתו בעניינים שעמדו על הפרק, הן בנושאי הכלל והן בנושאי הפרט. ורבים נהנו ממנו תדיר עצה ותושייה.
ברוח זו ביארו חכמים קדמונים את האמור במשנה: " סייג לחכמה שתיקה " (אבות ג', י"ג). מדברי המשנה משתמע שהשתיקה מהווה סייג השומר על החכמה. מהי איפוא החכמה עצמה? הווי אומר, החכמה היא הדיבור, דיבור שאין בו גלישה לתחום האסור.
את הדיבור המותר ואת הדיבור הקדוש סימלו הפעמונים שהשמיעו את קולם כאשר נכנס הכהן הגדול אל הקודש, אל המקום בו שרתה השכינה. הקרבה אל הבורא יחד עם התשובה כיפרה על אחד החטאים החמורים, חטא לשון הרע.
נוסיף פרט מעניין. נאמר בתורה שהשמעת קולם של הפעמונים נדרשה לא רק בהיכנס הכהן אל הקודש, אלא גם בצאתו: " ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות " (שמות כ"ח, ל"ה).
התורה רמזה שרישומה של הקדושה חייב להוותר אף לאחר היציאה מבית המקדש. תפקיד האדם להשתדל שכל התעלות שהוא זוכה להגיע אליה, לא תחלוף ותעבור, אלא תותיר רושם רב לאורך זמן.