אה תשס"ח
שבת הראי"ה פרשת ואתחנן
גליון מס' 35
--- ---
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"
"מלמד שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין 'ואתחנן'"
['ילקוט שמעוני' דברים רמז תתקמ].
צריך לדעת, שכשם שהמצוה בעצמה היא הרבה יותר גדולה וחשובה מכל מיני שכר שאפשר לצייר, על כן השכר המעולה ביותר, ורם ונעלה מכל, הוא המצוה בעצמה, שכר מצוה מצוה, וכל מי שזוכה לאור המצוה יותר, יגדל מאוד ששונו ושמחת לבו בכל מצוה, ברוב תענוג שאין לו שיעור – כן הוא בתפילה, שהרבה יותר מכל משאלות הלב שיתמלאו מכל הבקשות של התפילה, יקרה היא התפילה בעצמה. על כן שמחת התפילה ועונג שלה צריך הוא להיות בעצמות התפילה, באופן שבע ומרווה עונג הרבה יותר מהעונג והשמחה המשוערת במילוי משאלות המבוטאות בהתפילה. כי עצם התפילה הוא הרבה יותר יקר, יותר נכבד במציאותו, מכל מיני המשאלים בעצמם. בכל משאל ומשאל מתרכזת נקודת המשאל, ואור הנשמה שמגיע לכל אחד ואחד בהתמלאות הבקשה שאליה נפשו שוקקת, והריכוז הזה הוא הרבה יותר נשגב ונעלה מהמילוי של המבוקש על פי חלקו באותה המציאות המתבקשת [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ו' פסקה רלד].
בפרשת ואתחנן אמר מרן הראי"ה על שולחנו הטהור:
"מידות גדולות שהיו צריכות להקבע במסד-האומה, נפתחו בגדולי גדולים, והם שהעמיקו בהם עד השיתין של הנפש, והעלו אותם למרומים שברוח.
מידות החסד והאהבה נפתחו על ידי אברהם אבינו, מידות הגבורה והיראה נפתחו על ידי יצחק אבינו, וכיוצא בזה.
והנה רצה הקב"ה לפתוח שערי מידה חדשה, להעמיק בלב האומה הישראלית, מידת געגועים לארץ ישראל, שגם בהיותם על אדמת נכר, תהיינה עיניהם נשואות לציון, וליבם יהיה מלא המיה לארץ אבותיהם, ועמד ופתח מידה זו על ידי רעיא מהימנא, השליח הראשון אשר נשתלח לגאול את ישראל.
"ואתחנן אל ד'"... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'" (דברים ג כג) – שיטח משה רבינו תחנונים ותפילות כמנין ואתחנ"ן, והרחיב והעמיק רבות רבות בהפצרותיו, ככל המבואר בספרי הקדמונים, ובמיוחד ב'מגלה עמוקות', ובתחנוניו-תפילותיו המרובות של משה רבינו, נפתח מעין עמוק ביותר של געגועים לארץ ישראל שכוחו המרווה יפה לכל הדורות. ומאז כל השואב ממעיינו של משה רבינו, גם אם הוא נמצא במרחקים, מתגעגע הוא לארץ ישראל, ואין סוף לצמאון, ואין גבול לכמיהה, כי גדול המעיין ועמוק הוא" ['מועדי הראי"ה' עמ' רלז].
אורות החיזוק
באותו הזמן שהאדם מרגיש בעצמו את עומק שפלותו, וכוחו המדמה והסכמת שכלו מתארים לו שהוא למטה מכל הברואים ממש, אז העולם כולו מתקיים עליו, ובהתרוממותו כל הבריות מתרוממים. "אשר הראיתני צרות רבות ורעות, תשוב תחייני, ומתהומות הארץ תשוב תעלני, תרב גדולתי ותסב תנחמני, גם אני אודך בכלי נבל אמתך א-להי אזמרה לך בכינור קדוש ישראל, תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית".
[הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ה פסקה פט].
ותורה יבקשו מפיהו
"בעזה"י א' וילך כ"ח רחמים עת"ר לפ"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א.
עטרת ראשנו זיו תפארתנו הגאון הצדיק תפארת ישראל מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. יכתב ויחתם בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים ארוכים לשלו'.
...ת"ל הגדתי אתמול בביהמ"ד דפה לפני רוב בני הישיבות שבאו לשמוע, וב"ה לבשתי רוח גבורה כוח ועוז, להגיד הלכה ואגדה, ומתוך האגדה הכירו כולם, את הרושם הטוב שפעל עלי כבוד הדר"ג.
אך ממה שנדפס בה'מורי' סבלתי מעט צער מכלל הדבר שתארו אותי בתוארים שאין בי שמץ מנהו, ואוי למ"י שהעולם טועין בו, וביחוד ממ"ש כי הנני תלמיד- חבר להדר"ג צערתי הרבה. אני בעניי אף כי רוב מחשבותי מתורתו של הדר"ג למדתי, בכ"ז מעולם לא כניתי עצמי בשם תלמידו, כי ידעתי עוצם נוראת גדולת הדר"ג, אשר אינני כדאי עדיין להקרא תלמידו, ומכ"ש תלמיד חבר. ממש מביא הדבר לידי גיחוך, וחשבתי למחות בזה אך נחמתי כי השתיקה יותר מועלת.
עבדו המשתחווה מרחוק מול הדרת גאון קדושתו,
יעקב משה בלאאמו"ר מוהר"ז זצ"ל חרל"פ,
חונה פה מושבת שערי חסד בירשת"ו.
['הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ לראי"ה קוק) אגרת ג'].
אורות הראי"ה
הראי"ה בישיבת וולוז'ין (ב)
בשבוע שעבר התחלנו לספר על תקופת לימודיו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין, על שקידתו בתורה, גדלותו ביראת שמים ומידותיו הנאצלות, שמפני כך זכה להערכה מיוחדת מצד חבריו ורבותיו בישיבה. השבוע נמשיך ונספר על היחס המיוחד שהיה לנצי"ב – ראש הישיבה, כלפי תלמידו הראי"ה. נעיר, כי כינויו של הראי"ה באותם ימים היה: 'העילוי מדווינסק' – על שם העיירה ממנה הגיע, או: 'העילוי מפוניבז'', ע"ש העיירה בה גר חותנו האדר"ת, ובה ישב הראי"ה בשנות נישואיו הראשונות.
הנצי"ב: "הראי"ה שקול כנגד כולם!"
הנצי"ב קירבו מאוד והזמינו פעמים רבות לחדרו הקטן ועסק עמו בתורה, דבר שהעלה את כבודו מאוד. הנצי"ב הפליג מאד בשבח תלמידו: "הוא שקול כנגד כולם"; "תלמיד כזה עוד לא היה בוולוז'ין"; "זה רבות בשנים שלא היה בישיבה בחור מצויין בחריפות ובקיאות כמו העילוי הדווינסקאי"; "בשבילו כדאי היה שתִווסד הישיבה בוולוז'ין"; "החשוב שבישיבה". הוא סיפק לו כל צרכיו בעין יפה ואמר: "הפוניבז'אי עומד מעל לגדרי תקציבים". כמו כן, מקומו של הראי"ה בבית המדרש היה בקרבת מקומו של הנצי"ב.
הנצי"ב מוולוז'ין
פעם נזדמן הראי"ה, בהיותו כבר אברך, לביקור בוולוזין, ונתארח בבית הנצי"ב. היה זה בתוך 'תשעת הימים' (הראשונים של חודש אב) שנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אך אף על פי כן ציוה הנצי"ב לשחוט עוף לסעודה, ולברך ברכת המזון על כוס יין. וכל זה משום שראה בסעודה זו, שנערכה לכבוד אורחו, ענין של כבוד התורה – והרי זו סעודת מצווה.
הנצי"ב העריך ביותר את תורתו של הראי"ה, וידוע כי בתיק התפילין של הנצי"ב היה מונח הספר 'חבש פאר' של הראי"ה העוסק במצוות התפילין.
מחזק את חבריו ביראת שמים
לשאלת רבו בתום שנת לימודו בישיבה, איך הוא מרגיש עצמו בישיבה בוולוז'ין, ענה הראי"ה שהוא "מרגיש עצמו שם כאילו הייתי בארץ ישראל", או לפי גירסא אחרת: "כאילו הייתי שרוי בקדושתה של ארץ-ישראל". הנצי"ב הרשה לו לשבת וללמוד בתפילין בישיבה, ונהג לשלוח אל הרב בחורים חלשים ביראת-שמים ועם שאלות באמונה על-מנת שיחזקם ביראה (כך מסר החפץ חיים זצ"ל). כמו כן היו בני הישיבה למדים ממנו תורה, וכל הדבר הקשה יביאו אליו, בבבלי ובירושלמי, בתוספות ובראשונים, והוא מיישב ומפרק, מגלה סתומות ומפענח צפונות.
גם חבריו הגדולים היו לומדים ממנו יראת שמים ודבקות, וכפי שכותב הרידב"ז לראי"ה – עשרות שנים אחרי שלמדו יחדיו בוולוז'ין: "בימי נעוריך למדתי ממך מוסר ומדות ויראת שמים".
בימי הפורים
באחד משני ימי הפורים בהם למד בוולוז'ין נבחר לתפקיד "גבאי פורים" (=רב פורים) על דעת כולם, תפקיד שהיו זוכים לו בחירי הלומדים, וחשובי הבחורים הביאוהו ברוב חגיגיות אחר שהדליקו את המנורות בדרך שבין האכסניא שלו לבין ביתו של הנצי"ב. שם חרז חרוזים נפלאים על הנהלת הישיבה ועל האירועים בה, ועשה זאת בעברית ובארמית. על זאת אמר הנצי"ב ל"משכילים" שהסתופפו בצל הישיבה: "ראו ידיעותיו של בחור זה, שהוא גדול בתורה וביראה, והרי אף בזה אינכם מגיעים לקרסוליו". כמעט יובל שנים לאחר מכן, כשבישיבתו של הרב בירושלים 'מרכז הרב', נבחר לרב פורים נינו של הנצי"ב ר' יצחק רי"ף הי"ד, היה הראי"ה מלא התפעלות מכישרונו בתורה ובחריזה של ר' יצחק, והעיר בבדיחותא: "עכשיו משיבים לי כגמולי! הנין מחזיר לי בירושלים, על דברַי באוזנֵי הסבא שלו בוולוז'ין".
הראי"ה מקבל סמיכה מבעל 'ערוך השולחן'
זמן מה אחרי בואו לישיבה, בא הגאון הנודע רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל, בעל "ערוך השולחן", לבקר את בתו הרבנית ואת הגאון הנצי"ב זצ"ל שהיה נשוי לבתו. הזדרז הנצי"ב ומיד קרא את חביבו-תלמידו החדש, הבחור 'העילוי הפוניביז'אי', והציגו לפני הגרי"מ. נשא ונתן האורח עם הבחור בהלכה, ובהיות הגרי"מ מורה הוראה מובהק, התרשם מאוד מהיקף ידיעותיו של העילוי מפונוביז', ממהירות וישרות תפיסתו, ומבקיאותו המסודרת המגיעה עד להלכה ברורה. בסיום הפגישה נפרד האורח בחום מהבחור הצעיר, ורבי אברהם יצחק חזר לספסל לימודיו.
והנה – בפורים של אותה שנה – הגיע להעילוי מפונוביז', משלוח מנות מקורי ומיוחד במינו, מרבה של נובהרדוק, הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל: סמיכת חכמים מעולה - "יורה יורה, ידין ידין וכו' וכו' כאחד הרבנים הגדולים". רבים היו משכימים לפתחו של בעל 'ערוך השולחן' לעטרם בסמיכתו, אך הוא לא היה מן המסמיכים בקלות לכל צורב, ואולם פה הוא ראה לפניו צורבא מרבנן שראוי במיוחד לסמוך אותו בשתי ידיים.
מאמרו של הראי"ה על רבו הנצי"ב
פעם נכנס הראי"ה לחדרו של הנצי"ב ומצאו מצטער ודואג. לשאלתו על סיבת הצער והדאגה, הראה לו הנצי"ב מכתב מאת הסופר שאול פנחס רבינוביץ ז"ל, שהוא מבקש ממנו להמציא לו סידור תולדותיו בשביל הקובץ השנתי 'כנסת ישראל', ואמר: על זה אני שרוי במבוכה. להיענות לו, ולמלא את בקשתו, איני יכול, משום שכתיבת סיפור 'תולדות' מתאימה ביחס לאנשים שכבר מתו או לאותם ש'בחייהם קרויים מתים', ואני איני לא מאלה ולא מאלה. ושלא להיענות לו גם כן קשה לי, שאיני רוצה להכניס אותו בתרעומת וקפידה.
אז אמר לו הראי"ה: אם רבנו כל כך מצטער, הנני מוכן להקל מעליו את טרדתו זו, כאשר יועיל לספר לי את דברי ימי חייו, ואני אסדרם ואמציאם לתעודתם. וכך יצא המאמר על הנצי"ב ז"ל בספר 'כנסת ישראל' תחת חתימתו של הראי"ה.
כשביקר הראי"ה בוורשא (בעת הדפסתו את ה'עיטור סופרים') את הגאון הנצי"ב זצ"ל, ששהה אז בבית קרובו, וראה על השולחן כלי קישוט שיש עליו פרצוף אדם, שאלהו: "רבי, זה מותר?" לקח הנצי"ב ז"ל את הכלי וסילק אותו מעל השולחן. אח"כ כשהראי"ה נפטר ממנו הלך אחורנית ביראת כבוד רבה.
מדבריו של הנצי"ב לראי"ה
באחד הימים נכנס הראי"ה לחדרו של הנצי"ב ז"ל ומצאו נשען על ספה מתוך עייפות וחולשה. אמר לו הנצי"ב ז"ל: מעולם לא ידעתי את הצורך לנוח מתוך עייפות וחולשה, ועד לפני זמן מה לא נזרקה בי שיבה. אבל עכשיו כשרוצים להכניס את ה'יוון' [=לימודי חול] לתוך הישיבה, כדאי שאצטרך לנוח על הספה תוך עייפות וחולשה ושתוזרק בי שיבה – ובלבד שה'יוון' לא יחדור אל תוך הישיבה".
פעם אמר הנצי"ב לראי"ה: הרב מקובנה (ר' יצחק אלחנן) עוסק הרבה ב'קצות החושן' – אני אינני יכול לעסוק כל כך הרבה ב'קצות החושן', כי אני מוכרח ללמוד גם פסוק ב'דברי הימים' עם רש"י, וכשהזמן איננו מספיק לי, מרוב עבודה וטרדה, הפסוק ב'דברי הימים' עם רש"י הוא קודם אצלי ל'קצות החושן'.
עוד מסופר, כי פעם אחת הראה הנצי"ב זצ"ל לראי"ה ידיעה שנתפרסמה בעיתון 'הצפירה', כי תלמידי בית מדרש לרבנים הריפורמי סינסינאטי, בחגיגת יום הולדת רבם, מייסד וראש בית מדרשם, הראביי הריפורמי וויס, ערכו סעודה בתשעה באב שבה אכלו סרטנים וכמה מיני שרצים מאוסים, ואמר: "בזה נתבארו לי פסוקי התורה שבסוף פרשת שמיני, בענין איסורי אכילת שרצים, שנאמר בהם: לֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" ואחר כך שוב חזר "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם". הוא שהתורה מזהירה, שלא תטמאו עצמכם באכילת אותם המינים, שהם אסורים רק לכם ואין נפשו של כל אדם קצה מהם, ובזה תתקדשו בקדושה האלוקית המיוחדת לישראל. שאם לא כן – אם תטמאו עצמכם בהם, ותקלקלו בזה את צורת קדושתכם המיוחדת, סופכם שתאכלו גם שרצים מאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם, ותטמאו את נפשותיכם".
הנצי"ב זצ"ל היה מתעניין בחליפת המכתבים שבין הראי"ה והאדר"ת זצ"ל שהיה מיועד להיות חותנו, והיה מעיר על דברי התורה שבהם. מתוך כך היה רגיל לראות במכתבי האדר"ת זצ"ל את מקום הכתיבה: פוניביז'. וכשנזדמן וראה בהם את מקום הכתיבה: דובלין, שעל שפת הים הבאלטי, שהאדר"ת זצ"ל בחולשתו נסע שמה לקייטנה, – תמה על כך הנצי"ב זצ"ל, שלא ידע טעמה של חולשה מהי, ואמר: אדם גדול כזה, ר' אלי' דוד, גם כן נוסע לקייטנה?!...
כשנפגשו, בירך הנצי"ב זצ"ל על האדר"ת זצ"ל: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו".
[מקורות לסיפורים: חוברת 'מאבני המקום' יב, ספר 'הנשקפה כמו שחר',
'טל ראי"ה', 'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' ט']
.
בסוד שיח
אֲנִי מֻכְרָח לְדַבֵּר עַל הַכֹּל, עַל גָּבְהֵי-גְּבָהִים, מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מֵעֶרְכִּי, מֵהַשָּׂגָתִי וְהַרְגָּשָׁתִי, כִּי אֲנִי קָרוּא לָזֶה מִדְּחִיקָה נִשְׁמָתִית פְּנִימִית. "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִים שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ד' וּרְפָאתִיו" [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי)].
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... a%e7%f0%ef
שבת הראי"ה פרשת ואתחנן
גליון מס' 35
--- ---
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"
"מלמד שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין 'ואתחנן'"
['ילקוט שמעוני' דברים רמז תתקמ].
צריך לדעת, שכשם שהמצוה בעצמה היא הרבה יותר גדולה וחשובה מכל מיני שכר שאפשר לצייר, על כן השכר המעולה ביותר, ורם ונעלה מכל, הוא המצוה בעצמה, שכר מצוה מצוה, וכל מי שזוכה לאור המצוה יותר, יגדל מאוד ששונו ושמחת לבו בכל מצוה, ברוב תענוג שאין לו שיעור – כן הוא בתפילה, שהרבה יותר מכל משאלות הלב שיתמלאו מכל הבקשות של התפילה, יקרה היא התפילה בעצמה. על כן שמחת התפילה ועונג שלה צריך הוא להיות בעצמות התפילה, באופן שבע ומרווה עונג הרבה יותר מהעונג והשמחה המשוערת במילוי משאלות המבוטאות בהתפילה. כי עצם התפילה הוא הרבה יותר יקר, יותר נכבד במציאותו, מכל מיני המשאלים בעצמם. בכל משאל ומשאל מתרכזת נקודת המשאל, ואור הנשמה שמגיע לכל אחד ואחד בהתמלאות הבקשה שאליה נפשו שוקקת, והריכוז הזה הוא הרבה יותר נשגב ונעלה מהמילוי של המבוקש על פי חלקו באותה המציאות המתבקשת [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ו' פסקה רלד].
בפרשת ואתחנן אמר מרן הראי"ה על שולחנו הטהור:
"מידות גדולות שהיו צריכות להקבע במסד-האומה, נפתחו בגדולי גדולים, והם שהעמיקו בהם עד השיתין של הנפש, והעלו אותם למרומים שברוח.
מידות החסד והאהבה נפתחו על ידי אברהם אבינו, מידות הגבורה והיראה נפתחו על ידי יצחק אבינו, וכיוצא בזה.
והנה רצה הקב"ה לפתוח שערי מידה חדשה, להעמיק בלב האומה הישראלית, מידת געגועים לארץ ישראל, שגם בהיותם על אדמת נכר, תהיינה עיניהם נשואות לציון, וליבם יהיה מלא המיה לארץ אבותיהם, ועמד ופתח מידה זו על ידי רעיא מהימנא, השליח הראשון אשר נשתלח לגאול את ישראל.
"ואתחנן אל ד'"... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'" (דברים ג כג) – שיטח משה רבינו תחנונים ותפילות כמנין ואתחנ"ן, והרחיב והעמיק רבות רבות בהפצרותיו, ככל המבואר בספרי הקדמונים, ובמיוחד ב'מגלה עמוקות', ובתחנוניו-תפילותיו המרובות של משה רבינו, נפתח מעין עמוק ביותר של געגועים לארץ ישראל שכוחו המרווה יפה לכל הדורות. ומאז כל השואב ממעיינו של משה רבינו, גם אם הוא נמצא במרחקים, מתגעגע הוא לארץ ישראל, ואין סוף לצמאון, ואין גבול לכמיהה, כי גדול המעיין ועמוק הוא" ['מועדי הראי"ה' עמ' רלז].
אורות החיזוק
באותו הזמן שהאדם מרגיש בעצמו את עומק שפלותו, וכוחו המדמה והסכמת שכלו מתארים לו שהוא למטה מכל הברואים ממש, אז העולם כולו מתקיים עליו, ובהתרוממותו כל הבריות מתרוממים. "אשר הראיתני צרות רבות ורעות, תשוב תחייני, ומתהומות הארץ תשוב תעלני, תרב גדולתי ותסב תנחמני, גם אני אודך בכלי נבל אמתך א-להי אזמרה לך בכינור קדוש ישראל, תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית".
[הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ה פסקה פט].
ותורה יבקשו מפיהו
"בעזה"י א' וילך כ"ח רחמים עת"ר לפ"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א.
עטרת ראשנו זיו תפארתנו הגאון הצדיק תפארת ישראל מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. יכתב ויחתם בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים ארוכים לשלו'.
...ת"ל הגדתי אתמול בביהמ"ד דפה לפני רוב בני הישיבות שבאו לשמוע, וב"ה לבשתי רוח גבורה כוח ועוז, להגיד הלכה ואגדה, ומתוך האגדה הכירו כולם, את הרושם הטוב שפעל עלי כבוד הדר"ג.
אך ממה שנדפס בה'מורי' סבלתי מעט צער מכלל הדבר שתארו אותי בתוארים שאין בי שמץ מנהו, ואוי למ"י שהעולם טועין בו, וביחוד ממ"ש כי הנני תלמיד- חבר להדר"ג צערתי הרבה. אני בעניי אף כי רוב מחשבותי מתורתו של הדר"ג למדתי, בכ"ז מעולם לא כניתי עצמי בשם תלמידו, כי ידעתי עוצם נוראת גדולת הדר"ג, אשר אינני כדאי עדיין להקרא תלמידו, ומכ"ש תלמיד חבר. ממש מביא הדבר לידי גיחוך, וחשבתי למחות בזה אך נחמתי כי השתיקה יותר מועלת.
עבדו המשתחווה מרחוק מול הדרת גאון קדושתו,
יעקב משה בלאאמו"ר מוהר"ז זצ"ל חרל"פ,
חונה פה מושבת שערי חסד בירשת"ו.
['הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ לראי"ה קוק) אגרת ג'].
אורות הראי"ה
הראי"ה בישיבת וולוז'ין (ב)
בשבוע שעבר התחלנו לספר על תקופת לימודיו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין, על שקידתו בתורה, גדלותו ביראת שמים ומידותיו הנאצלות, שמפני כך זכה להערכה מיוחדת מצד חבריו ורבותיו בישיבה. השבוע נמשיך ונספר על היחס המיוחד שהיה לנצי"ב – ראש הישיבה, כלפי תלמידו הראי"ה. נעיר, כי כינויו של הראי"ה באותם ימים היה: 'העילוי מדווינסק' – על שם העיירה ממנה הגיע, או: 'העילוי מפוניבז'', ע"ש העיירה בה גר חותנו האדר"ת, ובה ישב הראי"ה בשנות נישואיו הראשונות.
הנצי"ב: "הראי"ה שקול כנגד כולם!"
הנצי"ב קירבו מאוד והזמינו פעמים רבות לחדרו הקטן ועסק עמו בתורה, דבר שהעלה את כבודו מאוד. הנצי"ב הפליג מאד בשבח תלמידו: "הוא שקול כנגד כולם"; "תלמיד כזה עוד לא היה בוולוז'ין"; "זה רבות בשנים שלא היה בישיבה בחור מצויין בחריפות ובקיאות כמו העילוי הדווינסקאי"; "בשבילו כדאי היה שתִווסד הישיבה בוולוז'ין"; "החשוב שבישיבה". הוא סיפק לו כל צרכיו בעין יפה ואמר: "הפוניבז'אי עומד מעל לגדרי תקציבים". כמו כן, מקומו של הראי"ה בבית המדרש היה בקרבת מקומו של הנצי"ב.
הנצי"ב מוולוז'ין
פעם נזדמן הראי"ה, בהיותו כבר אברך, לביקור בוולוזין, ונתארח בבית הנצי"ב. היה זה בתוך 'תשעת הימים' (הראשונים של חודש אב) שנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אך אף על פי כן ציוה הנצי"ב לשחוט עוף לסעודה, ולברך ברכת המזון על כוס יין. וכל זה משום שראה בסעודה זו, שנערכה לכבוד אורחו, ענין של כבוד התורה – והרי זו סעודת מצווה.
הנצי"ב העריך ביותר את תורתו של הראי"ה, וידוע כי בתיק התפילין של הנצי"ב היה מונח הספר 'חבש פאר' של הראי"ה העוסק במצוות התפילין.
מחזק את חבריו ביראת שמים
לשאלת רבו בתום שנת לימודו בישיבה, איך הוא מרגיש עצמו בישיבה בוולוז'ין, ענה הראי"ה שהוא "מרגיש עצמו שם כאילו הייתי בארץ ישראל", או לפי גירסא אחרת: "כאילו הייתי שרוי בקדושתה של ארץ-ישראל". הנצי"ב הרשה לו לשבת וללמוד בתפילין בישיבה, ונהג לשלוח אל הרב בחורים חלשים ביראת-שמים ועם שאלות באמונה על-מנת שיחזקם ביראה (כך מסר החפץ חיים זצ"ל). כמו כן היו בני הישיבה למדים ממנו תורה, וכל הדבר הקשה יביאו אליו, בבבלי ובירושלמי, בתוספות ובראשונים, והוא מיישב ומפרק, מגלה סתומות ומפענח צפונות.
גם חבריו הגדולים היו לומדים ממנו יראת שמים ודבקות, וכפי שכותב הרידב"ז לראי"ה – עשרות שנים אחרי שלמדו יחדיו בוולוז'ין: "בימי נעוריך למדתי ממך מוסר ומדות ויראת שמים".
בימי הפורים
באחד משני ימי הפורים בהם למד בוולוז'ין נבחר לתפקיד "גבאי פורים" (=רב פורים) על דעת כולם, תפקיד שהיו זוכים לו בחירי הלומדים, וחשובי הבחורים הביאוהו ברוב חגיגיות אחר שהדליקו את המנורות בדרך שבין האכסניא שלו לבין ביתו של הנצי"ב. שם חרז חרוזים נפלאים על הנהלת הישיבה ועל האירועים בה, ועשה זאת בעברית ובארמית. על זאת אמר הנצי"ב ל"משכילים" שהסתופפו בצל הישיבה: "ראו ידיעותיו של בחור זה, שהוא גדול בתורה וביראה, והרי אף בזה אינכם מגיעים לקרסוליו". כמעט יובל שנים לאחר מכן, כשבישיבתו של הרב בירושלים 'מרכז הרב', נבחר לרב פורים נינו של הנצי"ב ר' יצחק רי"ף הי"ד, היה הראי"ה מלא התפעלות מכישרונו בתורה ובחריזה של ר' יצחק, והעיר בבדיחותא: "עכשיו משיבים לי כגמולי! הנין מחזיר לי בירושלים, על דברַי באוזנֵי הסבא שלו בוולוז'ין".
הראי"ה מקבל סמיכה מבעל 'ערוך השולחן'
זמן מה אחרי בואו לישיבה, בא הגאון הנודע רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל, בעל "ערוך השולחן", לבקר את בתו הרבנית ואת הגאון הנצי"ב זצ"ל שהיה נשוי לבתו. הזדרז הנצי"ב ומיד קרא את חביבו-תלמידו החדש, הבחור 'העילוי הפוניביז'אי', והציגו לפני הגרי"מ. נשא ונתן האורח עם הבחור בהלכה, ובהיות הגרי"מ מורה הוראה מובהק, התרשם מאוד מהיקף ידיעותיו של העילוי מפונוביז', ממהירות וישרות תפיסתו, ומבקיאותו המסודרת המגיעה עד להלכה ברורה. בסיום הפגישה נפרד האורח בחום מהבחור הצעיר, ורבי אברהם יצחק חזר לספסל לימודיו.
והנה – בפורים של אותה שנה – הגיע להעילוי מפונוביז', משלוח מנות מקורי ומיוחד במינו, מרבה של נובהרדוק, הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל: סמיכת חכמים מעולה - "יורה יורה, ידין ידין וכו' וכו' כאחד הרבנים הגדולים". רבים היו משכימים לפתחו של בעל 'ערוך השולחן' לעטרם בסמיכתו, אך הוא לא היה מן המסמיכים בקלות לכל צורב, ואולם פה הוא ראה לפניו צורבא מרבנן שראוי במיוחד לסמוך אותו בשתי ידיים.
מאמרו של הראי"ה על רבו הנצי"ב
פעם נכנס הראי"ה לחדרו של הנצי"ב ומצאו מצטער ודואג. לשאלתו על סיבת הצער והדאגה, הראה לו הנצי"ב מכתב מאת הסופר שאול פנחס רבינוביץ ז"ל, שהוא מבקש ממנו להמציא לו סידור תולדותיו בשביל הקובץ השנתי 'כנסת ישראל', ואמר: על זה אני שרוי במבוכה. להיענות לו, ולמלא את בקשתו, איני יכול, משום שכתיבת סיפור 'תולדות' מתאימה ביחס לאנשים שכבר מתו או לאותם ש'בחייהם קרויים מתים', ואני איני לא מאלה ולא מאלה. ושלא להיענות לו גם כן קשה לי, שאיני רוצה להכניס אותו בתרעומת וקפידה.
אז אמר לו הראי"ה: אם רבנו כל כך מצטער, הנני מוכן להקל מעליו את טרדתו זו, כאשר יועיל לספר לי את דברי ימי חייו, ואני אסדרם ואמציאם לתעודתם. וכך יצא המאמר על הנצי"ב ז"ל בספר 'כנסת ישראל' תחת חתימתו של הראי"ה.
כשביקר הראי"ה בוורשא (בעת הדפסתו את ה'עיטור סופרים') את הגאון הנצי"ב זצ"ל, ששהה אז בבית קרובו, וראה על השולחן כלי קישוט שיש עליו פרצוף אדם, שאלהו: "רבי, זה מותר?" לקח הנצי"ב ז"ל את הכלי וסילק אותו מעל השולחן. אח"כ כשהראי"ה נפטר ממנו הלך אחורנית ביראת כבוד רבה.
מדבריו של הנצי"ב לראי"ה
באחד הימים נכנס הראי"ה לחדרו של הנצי"ב ז"ל ומצאו נשען על ספה מתוך עייפות וחולשה. אמר לו הנצי"ב ז"ל: מעולם לא ידעתי את הצורך לנוח מתוך עייפות וחולשה, ועד לפני זמן מה לא נזרקה בי שיבה. אבל עכשיו כשרוצים להכניס את ה'יוון' [=לימודי חול] לתוך הישיבה, כדאי שאצטרך לנוח על הספה תוך עייפות וחולשה ושתוזרק בי שיבה – ובלבד שה'יוון' לא יחדור אל תוך הישיבה".
פעם אמר הנצי"ב לראי"ה: הרב מקובנה (ר' יצחק אלחנן) עוסק הרבה ב'קצות החושן' – אני אינני יכול לעסוק כל כך הרבה ב'קצות החושן', כי אני מוכרח ללמוד גם פסוק ב'דברי הימים' עם רש"י, וכשהזמן איננו מספיק לי, מרוב עבודה וטרדה, הפסוק ב'דברי הימים' עם רש"י הוא קודם אצלי ל'קצות החושן'.
עוד מסופר, כי פעם אחת הראה הנצי"ב זצ"ל לראי"ה ידיעה שנתפרסמה בעיתון 'הצפירה', כי תלמידי בית מדרש לרבנים הריפורמי סינסינאטי, בחגיגת יום הולדת רבם, מייסד וראש בית מדרשם, הראביי הריפורמי וויס, ערכו סעודה בתשעה באב שבה אכלו סרטנים וכמה מיני שרצים מאוסים, ואמר: "בזה נתבארו לי פסוקי התורה שבסוף פרשת שמיני, בענין איסורי אכילת שרצים, שנאמר בהם: לֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" ואחר כך שוב חזר "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם". הוא שהתורה מזהירה, שלא תטמאו עצמכם באכילת אותם המינים, שהם אסורים רק לכם ואין נפשו של כל אדם קצה מהם, ובזה תתקדשו בקדושה האלוקית המיוחדת לישראל. שאם לא כן – אם תטמאו עצמכם בהם, ותקלקלו בזה את צורת קדושתכם המיוחדת, סופכם שתאכלו גם שרצים מאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם, ותטמאו את נפשותיכם".
הנצי"ב זצ"ל היה מתעניין בחליפת המכתבים שבין הראי"ה והאדר"ת זצ"ל שהיה מיועד להיות חותנו, והיה מעיר על דברי התורה שבהם. מתוך כך היה רגיל לראות במכתבי האדר"ת זצ"ל את מקום הכתיבה: פוניביז'. וכשנזדמן וראה בהם את מקום הכתיבה: דובלין, שעל שפת הים הבאלטי, שהאדר"ת זצ"ל בחולשתו נסע שמה לקייטנה, – תמה על כך הנצי"ב זצ"ל, שלא ידע טעמה של חולשה מהי, ואמר: אדם גדול כזה, ר' אלי' דוד, גם כן נוסע לקייטנה?!...
כשנפגשו, בירך הנצי"ב זצ"ל על האדר"ת זצ"ל: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו".
[מקורות לסיפורים: חוברת 'מאבני המקום' יב, ספר 'הנשקפה כמו שחר',
'טל ראי"ה', 'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' ט']
.
בסוד שיח
אֲנִי מֻכְרָח לְדַבֵּר עַל הַכֹּל, עַל גָּבְהֵי-גְּבָהִים, מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מֵעֶרְכִּי, מֵהַשָּׂגָתִי וְהַרְגָּשָׁתִי, כִּי אֲנִי קָרוּא לָזֶה מִדְּחִיקָה נִשְׁמָתִית פְּנִימִית. "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִים שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ד' וּרְפָאתִיו" [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי)].
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... a%e7%f0%ef