ישראל והאו"ם
צעד מכריע להקמתה של מדינת ישראל הוא ההחלטה שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ובה אושרה תוכנית החלוקה - סיום המנדט הבריטי וחלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית-פלסטינאית.
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו. באנץ' ניהל את המשא ומתן בין נציגי ישראל לנציגי מדינות ערב ברודוס, שהביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק.
ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 ב-11 במאי 1949, ולמחרת שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן הניפו את דגל ישראל בפתח הבניין. תמונה מהטקס וחלק מדבריו של שרת בו מופיעים על שטר של 20 ש"ח.
מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, ובהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות אוטומטית נגד ישראל, ללא כל קשר למטרות האו"ם. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות אנטי-ישראליות רבות, אם כי עמידתה של ארצות הברית, לעתים לבדה, לצד ישראל, מאזנת את התמונה.
"או"ם שמום", ביטוי של זלזול שאמר דוד בן גוריון בעת ויכוח בישיבת ממשלה, ב-29 במרץ 1955, משקף מאז את יחסם של ישראלים רבים לאו"ם.
לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).
בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם אחדים במדינות הסמוכות לישראל.
בעקבות מבצע סיני הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח, כוח חירום בינלאומי של האו"ם. ב-17 במאי 1967 דרש נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. כוחות האו"ם חיכו להוראה ממזכיר האו"ם ונאצר פנה למזכיר האו"ם, או טאנט, בבבקשה שיורה על פינוי כללי של כוח החירום של האו"ם מאדמת מצרים. ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. בעקבות צעדים אלה ואחרים פרצה מלחמת ששת הימים.
חוסר שיתוף הפעולה של האו"ם בנושא חטיפת החיילים מהר דוב ב
צעד מכריע להקמתה של מדינת ישראל הוא ההחלטה שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ובה אושרה תוכנית החלוקה - סיום המנדט הבריטי וחלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית-פלסטינאית.
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו. באנץ' ניהל את המשא ומתן בין נציגי ישראל לנציגי מדינות ערב ברודוס, שהביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק.
ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 ב-11 במאי 1949, ולמחרת שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן הניפו את דגל ישראל בפתח הבניין. תמונה מהטקס וחלק מדבריו של שרת בו מופיעים על שטר של 20 ש"ח.
מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, ובהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות אוטומטית נגד ישראל, ללא כל קשר למטרות האו"ם. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות אנטי-ישראליות רבות, אם כי עמידתה של ארצות הברית, לעתים לבדה, לצד ישראל, מאזנת את התמונה.
"או"ם שמום", ביטוי של זלזול שאמר דוד בן גוריון בעת ויכוח בישיבת ממשלה, ב-29 במרץ 1955, משקף מאז את יחסם של ישראלים רבים לאו"ם.
לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).
בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם אחדים במדינות הסמוכות לישראל.
בעקבות מבצע סיני הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח, כוח חירום בינלאומי של האו"ם. ב-17 במאי 1967 דרש נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. כוחות האו"ם חיכו להוראה ממזכיר האו"ם ונאצר פנה למזכיר האו"ם, או טאנט, בבבקשה שיורה על פינוי כללי של כוח החירום של האו"ם מאדמת מצרים. ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. בעקבות צעדים אלה ואחרים פרצה מלחמת ששת הימים.
חוסר שיתוף הפעולה של האו"ם בנושא חטיפת החיילים מהר דוב ב