• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

1904 - נפטר בנימין זאב הרצל

tipid

New Member
בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ופוליטיקאי יהודי, יליד בודפשט. זכה בעם ישראל לכינוי "חוזה המדינה", הוגה רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.
רקע משפחתי ושנות צעירותו

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט, שבילדותו של הרצל הפכה לבירת המשנה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית וכיום בירת הונגריה) למשפחה יהודית משכילה ומעורה בחברה הכללית. אמו, ארנסטינה[1], ז'אנט או יוהאנה נאנט לבית דיאמנט (1836 פשט - 1911 וינה), הייתה דוברת גרמנית טובה, בעלת אוריינטציה תרבותית אוסטרית. אביו, יעקב הרצל (1835- 1902 וינה), יליד זמון (זמלין), בשטח סרביה של היום, היה לפרק זמן מנהל "בנק הונגריה" ולאחר מכן עסק בסחר עצים. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית,[2] כמו כן היה ברשותה אוצר מלים מסוים ביידיש ובעברית השימושי בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים.

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול הנאולוגי ברחוב דוהאן בודפשט (אז בכתובת "אורסאג - אוט 47", כיום נמצא במקומו המוזיאון היהודי של בודפשט). מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת ככר ויגאדו (היום - רח' אפאצאי צ'רה 10). תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית (לעתיד התיכון יוז'ף אטבש), אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים (אחד המורים למשל התייחס ליהודים בביטוי "כופרים"). אחרי שלקח שיעורים פרטיים תקופת מה, עבר ללמוד בין השנים 1876-1878 בגימנסיה היוקרתית הלותרנית (אוונגלית), שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.

בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1883-1878, היה הרצל חבר באגודת הסטודנטים (Burschenschaft) "אלביה" (Albia) בעלת הפרופיל הלאומי-גרמני שסיסמתה הייתה "כבוד, חופש, מולדת" ("Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות. כמו כן השתתף פעם אחת בדו-הקרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצידו עמד כ"עד" עמיתו, פרנץ שטרק. הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, תיאטרון וספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום מיהודים שעסקו במקצוע.

בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה כעורך הפיליטונים של העיתון, ואף החל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בנויה פרייה פרסה הכיר הרצל את תאודור הרצקה, כותב האוטופיה "פריילנד" שהרצל הושפע מחלק מרעיונותיה, אשר מופיעים ברעיונות דומים בה וב"אלטנוילנד".
פעילות ספרותית

הרצל היה מחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. כמו כן כתב שורה ארוכה של סיפורים.
מחזות שכתב

סיפור שהפך למחזה - "סולון בלודיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
טברין, שעלילתו דומה לאופרה "הליצנים" הוצג בווינה ובניו יורק ב-1885.
הוד רוממותו הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
גנבי הציד (עבודה משותפת עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
"הגטו החדש". מחזה בארבע מערכות שככתב הרצל ב-1894 בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו נדחה על ידי האנטישמיות אל "הגטו החדש ולבסוף מת בדו-קרב בהגינו על היהדות". מולו מעמיד הרצל את וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.
סיפורים שכתב

הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, שתורגמו וקובצו לספר אחד‏‏[3] ומחולקים לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות. בין סיפורי הקובץ מופיעים סיפורים בהם בודק הרצל את המציאות, בין השאר בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל:

"היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבו נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
"הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
"ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
"רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות
הרצל ו"הבעיה היהודית"

כאמור נתקל הרצל לא אחת בחייו בווינה בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה במסגרת "אַלְבִּיַה" למלחין ריכרד וגנר. באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות ואגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה. הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה ברעיונות אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen-, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג (Dühring), וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים מציין הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.

בחירתו של קרל לואגר מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי לראשות עיריית וינה בשנת 1895 לאחר בחירות דמוקרטיות העלתה אצלו את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף שהיה בעל דעות ליברליות והומוניסטיות לא הסכים למינויו לראש-העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.[4]

ביומניו, שנכתבו כבר בתקופת פעילותו הציונית, מציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו גם נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.‏[5]

הרהורים דומים עלו בדעתו גם באשר למשפחתו. במכתב למוריץ בנדיקט הוא כותב: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר". אך רעיונות אלו נדחו מיד: "אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי", ובהמשך: "שנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות". רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש.
"האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. .... בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן "שמואל כהן", ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים".
כתבי הרצל, כרך ב', יומן א', פריז, אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות
ש הסוברים כי מודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים המתחדדת דווקא בעת המודרנית הועמקה כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח הנויה פרייה פרסה בפריז. הרצל היה עד לצעקות ההמון "מוות ליהודים!" בעת הסרת דרגותיו של דרייפוס.‏[6]

בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". כארבע שנים לאחר מכן, סיפר הרצל כי בכתבה שהגיש נכתב "מוות ליהודים!", אבל המערכת שינתה את הנוסח.‏[7] מה שהטריד את הרצל בצרפת - שבה היה מספר היהודים מועט - היה כי בשעת שערוריית השחיתות הקשורה בפרשת תעלת פנמה השתרבבו לפרשה שמות של בנקאים יהודים וכתצאה מכך נוצרה אווירה כלפי "היהודים המוכרים את צרפת".

בעקבות האירועים הללו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה (אירופה האנטישמית) ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת הלאומים.

חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טוען כי בשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת היומנים ועד לקונגרס הציוני הראשון — השנים הקריטיות שבהן התגבש הרעיון הציוני במוחו של הרצל — מוזכר דרייפוס ביומנים רק פעמיים, וגם אז בצורה שולית. כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר "ארמון בורבון" ללא שינוי משמעותי, זאת בסתירה להנחה שהרצל הפעיל צנזורה פנימית על מנת להתאים את הכתבות לדרישות העיתון.[8] טענה נוספת היא שהרצל, שסיקר את משפט דרייפוס, לא מצא בו עניין בתחילה ואף הניח כי דרייפוס אשם.‏[9] ואמנם, רק ב-1899 מציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.‏[10]

ב-1894, עוד לפני תחילת פרשת דרייפוס, כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו סיפר על הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק – בין שמירה על הערכים היהודים ובין הרצון להשתלב בחברה, להיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, הווה אומר, פתרון יהודי-אישי, אוטואמנציפציה. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי.
פעילות מדינית

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל.[11]

ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (מגרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל תהיינה זכויות שוות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תתפתחנה בעולם הלא-אירופי.

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי העולם, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה זו הייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.

מרכיבים עיקריים של פעילות זו:
[עריכה] פעילותו בקרב ה"גבירים"

את פעילותו בקרב היהודים החל ב-1895 בניסיון לשכנע את עשירי היהודים - הברון הירש והברון רוטשילד, אולם נחל אכזבה; הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא היה מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר ועיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" –שהיה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים".
[עריכה] פנייתו לקייזר הגרמני

הקיסרות הגרמנית הייתה באותה עת אחת המעצמות האירופאיות החשובות ביותר, (מה עוד שהרצל דיבר את שפתם של מנהיגיה).

הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לראיון אצל הקייזר וילהלם השני, על מנת שזה יפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני לטובת הענקת צ'רטר.

בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם פרידריך, הדוכס מבאדן (דודו של הקייזר). הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקייזר בקונסטנטינופול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקייזר במקומות הקדושים בארץ ישראל וחנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה.

הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת אוסטריה ארנסט פון קרבר, בהם 11 פעמים בין פברואר ליולי 1900. הרצל ייעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.
נסיעתו לארץ ישראל

באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים, אולם בפגישות אלה הובהר להרצל כי הקייזר אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטאן. התמונה שמתעדת פגישה זו היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית שהנציחה את פגישת הרצל והקייזר במקווה ישראל.

תמר קופרשטיין, אחת התלמידות במקווה ישראל, תיארה את המפגש המרגש:
"בית הספר רעש מההכנות. המורים והתלמידים לקטו מהגנים וגם מהחורשות כל פרח וכל צמח שניתן היה לקשט את המקום. הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו... לא את הקיסר הם בקשו לראות, אלא רק את הרצל. הפמליה של הקיסר, 200 איש, היו לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי הזהב שעל כובעיהם המתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים... יפים הם מאד... אך עיניי שׂוּ‏מוֹ‏ת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל ... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן, קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו... ואני חשבתי בלי משים - קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים - וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש הארץ?!"
– מזכרונות תמר קופרשטין, "הרצל במקווה ישראל", בספר אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל ב', ירושלים, תש"ז, עמ' 764

לירושלים הגיע הרצל ברכבת בערב שבת בין השמשות, כשהוא קודח מחום. לצערו הוא לא התקבל כלל בכבוד בעיר הקודש כיון שרוב תושביה של העיר היו חרדים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפגשו. בעל מלון קאמיניץ, שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני השבת ולא חילל את השבת בפומבי לעיני חרדי ירושלים, ולא זו בלבד, אלא שהוא גם הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת לבית שטרן. מעדות מלווהו משה דוד שוב עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ולמרות שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע:
"בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ד הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר (המלון שוכן סמוך לכיכר הדווידקה, היום - בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת - הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."
די ולט

לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-1897 ייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם").
"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כותב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.
– די ולט, גיליון ראשון, 4.06.1897
שתדלנות אצל הסולטאן

להשגת המטרה ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.

בשנת 1901 התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני. הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו לאנטליה, לארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.

הרצל לא העריך את הסולטאן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית), הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.
פנייתו לבריטים

בשנים 1902–1903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור - הבריטים, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה, והרצל הוזמן להעיד בפני ועדה מלכותית לעניין הגירת זרים. במסגרת זו נפגש עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסה לשכנע אותו לתמוך בתוכנית אל עריש - הקצאת שטח להקמת בית לאומי ליהודים בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין. הבריטים לא נענו לבקשה זו, אולם צ'מברליין הציע שטח שהיה אז באוגנדה, כיום חלק מקניה.
פנייתו אל האפיפיור

כחצי שנה לפני פטירתו (25 בינואר 1904) ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים" על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכותב הרצל ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו באותו האיש, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי..."
ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות ציוניים
ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות ציוניים
בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון "שלושת המלכים" בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, תרס"ב-1901 (צילם: אפרים משה ליליין)
הצעתו של הרצל לדגל למדינה היהודית
המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה של "חובבי ציון", כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים" ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת, והוא היווה מוסד חקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.

בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם הייתי מסכם את קונגרס בזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכול היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכול יסכימו".

ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וב-1899 הוקמה חברת Jewish Colonial Trust, שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את בנק אפ"ק, שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". בקונגרס הציוני השלישי (1899) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר.

ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי הוכרז על יסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.
הצעתו לדגל למדינה היהודית

כבר ב-1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל כי דגל הוא סמל, סמל המאחד אנשים ומוביל אותם.
ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.
– מכתב אל הבארון הירש בפריז, 3 ביוני 1895

הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים (הצעה שהתקבלה על ידי חברת "צים" כסמל החברה וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה), הן מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו, והן הצעות נוספות.
התפתחות התנועה הציונית

רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהודי אירופה, בייחוד יהודי מזרח אירופה. בין השנים 1897 (מועד כינוס הקונגרס הראשון) ל-1904 (פטירתו של הרצל) הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות היא זו שהביאה גלי עלייה, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.
[עריכה] התנגדות לפועלו

ראשי המתנגדים להרצל היו יהודים חרדים, חלקם ממניעים דתיים, ומחשש שהדבר ישפיע לרעה על צביונו הדתי של העם. וחלקם מפני שראו בציונות דחיקת הקץ, וטענו שרק בואו של המשיח יביא את היהודים לארץ ישראל. לטענתם היה הרצל כמעין 'משיח שקר'.

בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר גידמאן שיצא נגד התנועה הציונית, מתייחס הרצל לתנועה יישובית שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו‏[12]:
"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ...ואהרן מרקוס זה... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות".".
– בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

מהצד השני התנגדו להרצל אנשי "הבונד", שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב בתנועת הפועלים הבינלאומית. על קשיי התמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה באווירת חוסר האמון כלפיו, כותב הרצל ביומנו (2 ביוני 1901): "כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה".
[עריכה] פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי
Postscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903, אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקייזר וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי תוכנית אוגנדה, הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'ארטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר באפריקה המזרחית, במזרח אפריקה הבריטית, שזכה לכינוי "אוגנדה" אך התייחס למישור גואס נגישו שליד ניירובי, בקניה של ימינו.‏[13]

הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ-ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כאופוזיציה ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ-ישראל. כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.

למרות הסערה, ההצעה אושרה ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. "אומרי הלאו" חזרו לאולם אך התסיסה בנושא זה המשיכה בקונגרס ולאחריו.‏[14]

משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור שהתקבלה בשנת 1917. בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו למוטב.
חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
– אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)

ציטוט זה ממחיש את התייחסותו למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המקוצרת: "אם תרצו אין זו אגדה" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה.

יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל בפולמוס אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא. הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. את נאום הסגירה של הקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
[עריכה] דמות המדינה היהודית בעיני הרצל
דמותו של הרצל, על-גבי מגדל מים בכניסה להרצליה
גרפיטי ליד אוניברסיטת תל אביב - פרפרזה על האמרה "אם תרצו אין זו אגדה"

דמות המדינה היהודית שורטטה בהגותו של הרצל בשני ספריו: "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד".

את המדינה יישבו קודם כל דלת העם ורק כאשר הם יכינו תשתיות מתאימות - יעלו שאר היהודים.
"ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו."
– מדינת היהודים
"ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב."
– מדינת היהודים
נאים סוציאליים וזכויות אדם ואזרח

חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
יום העבודה יהיה בן 7 שעות, ומי שיעבוד יותר - יתוגמל בהתאם.
נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה" וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה.
כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת חשמל מים משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך.

במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה.
"כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.
– מדינת היהודים
הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."
– מדינת היהודים
"האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."
– מדינת היהודים

מהציטוט האחרון ניתן ללמוד כי במדינה שחזה הרצל תהיה הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה והיעדר כפייה דתית, וכי הצבא יהיה מנותק מהפוליטיקה.
פטירתו והנצחתו
[עריכה] פטירתו
קבר הרצל בהר הרצל בירושלים
משמר כבוד עומד ליד ארון הקבורה של הרצל בישראל, אוגוסט 1949

הרצל סבל מבריאות רופפת, ייתכן כתוצאת לוואי למחלת הזיבה שבה לקה בנעוריו וייתכן שלקה במחלת הזאבת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת למרות שסבל מחולשה, מיגרנות, התעלפויות, קשיי נשימה, דופק לא סדיר, התקפים שנראו כמלריה ואוושה בלב.

ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת. הוא הבין כי סופו קרב במהירות, ואמר לידידו הקרוב, הכלר: "הבא את ברכתי שלום לארץ הקדושה. הגד לה, שנתתי את דם לבי למען עמי". הוא ביקש שיביאו את אימו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שנפח את נשמתו.

גם על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".

הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד), כשהוא בן 44 שנים בלבד, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. ציונים רבים קיבלו את הידיעה בצורה קשה והתאבלו על מותו.

חרף מעמדו הרם ביקש הרצל להיקבר בהלוויה צנועה וכן ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו, ועל פי בקשתו זו: "רצוני בהלוויה מן הדרגה הצנועה ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ-ישראל", נטמן בבית העלמין שבדובלינגן אשר בווינה.

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים. קברו של הרצל נמצא בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית אורגנה על ידי הרבנות הצבאית‏‏[15]. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר. בשנת 1960 הוקמה המצבה על קברו, הקיימת עד ימינו.

שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה תנועת הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה שהפך למסורת, ומאז כל ערב יום העצמאות נערך סביב הקבר במעמד יושב ראש הכנסת, טקס הדלקת המשואות המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות. במהלך הטקס מורם דגל ישראל לראש התורן ובכך מתחיל רשמית יום העצמאות. הטקס כולל גם חלק אמנותי ומופע דגלנים בו דגלני צה"ל יוצרים תבניות מורכבות על הרחבה המקיפה את הקבר.
[עריכה] הנצחתו בישראל
סיכה ועליה דמותו של הרצל מתוצרת בית המלאכה של בצלאל, (ראשית המאה ה-20), אוסף מוזיאון ישראל.

על שמו של הרצל נקראה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל".

הרצל מונצח במדינת ישראל, שאותה חזה, ברחובות על שמו בערים רבות, בלימוד עליו במערכת החינוך, בעיקר לקראת "יום הרצל" (אם כי לא לומדים את כתביו או הגותו), בהר הרצל הקרוי על שמו, ובעיר הקרויה על שמו - הרצליה. העיר תל אביב נקראה על שם ספרו אלטנוילנד (אשר בתרגומו הראשון לעברית נקרא "תל אביב"). בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין היתר, לקרוא לה "הרצליה".

בעבר ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים, וכן נקראה על שמו אוניה של צים. כמו כן, דיוקנו של הרצל הונצח בעבר על שטר הכסף בערך של 100 לירות, ושטרות אלה אף זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים".

בשנת 2004 התקבל בכנסת חוק שיזם חבר הכנסת אילן שלגי - חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004 - שמטרתו "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני" (סעיף 1 לחוק). בחוק נקבע, בין השאר, יום זיכרון לאומי בתאריך העברי של הולדתו "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל" (סעיף 10 לחוק).

היות ומטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, קבעו את "יום הרצל" ליום הולדתו.

ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם Place Theodor Herzl. הכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3, בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7% ... 7%A6%D7%9C
 
חלק עליון